מה מחזיק את הילדים כשיש סערה בחוץ? על הכוח של קבוצה בזמנים לא פשוטים

השבוע כולנו הרגשנו את זה.

אזעקות. שיבוש. חדשות בכל מקום.

תחושת דריכות שמלווה את היומיום.

וגם הילדים מרגישים.

חלק מדברים על זה.

חלק שותקים.

וחלק ממשיכים כרגיל -אבל בפנים משהו לא רגוע.

ואצלנו, בחברותא, החלטנו לא לעצור.

העברנו את הקבוצות לזום.

לא כי זה אידיאלי -אלא כי זה המשך.

וזה בדיוק מה שהיה חשוב.

למה לא עצרנו?

כי הקבוצה היא לא חוג.

היא תהליך טיפולי.

וכשתהליך כזה נפסק פתאום -הילד עלול לחוש בלבול.

חוסר רצף.

בדידות.

דווקא כשיש חוסר שליטה מבחוץ -יש ערך עצום למשהו שממשיך.

שנשאר יציב.

שמחזיק את הילד גם כשהכול רועד.

מה עמד לנגד עינינו?

בכל קבוצה שמרנו על שלוש מטרות מרכזיות:

• רצף טיפולי והמשכיות הקשר -להראות לילדים שהקבוצה איתם, גם כשמשהו משתנה.

• מרחב רגשי בטוח ומכיל -שאפשר בו לדבר על פחד, בלבול, תסכול.

• שימוש בפעילות קבוצתית להפגת מתח -ותרגול של כלים אמיתיים: הקשבה, שיתוף, ויסות.

לא ניסינו "לעודד" בכוח, אלא לאפשר חשיבה מציאותית וגם מחזקת.

כזו שמכירה במורכבות,

ומחפשת בתוכה רגעים של חיבור, יוזמה, כוח פנימי.

ומה קרה בפועל?

לא כל ילד דיבר.

אבל כמעט כל ילד הרגיש שיש לו מקום.

היו קבוצות שנפתחו יותר מהרגיל.

ילדים ששיתפו, ציירו, צחקו.

שחוו רגע של שקט רגשי - דווקא דרך המסך.

שאמרו במילים, או פשוט בהבעה:

"טוב שהייתה קבוצה היום."

ומה עם הילדים ששותקים בזום?

גם זה מובן.

לפעמים עצם הנוכחות כבר עושה משהו.

גם אם הוא לא מדבר.

גם אם הוא רק מקשיב.

גם אם נראה שהוא עסוק במשהו אחר -הוא קולט.

הוא סופג.

והוא מרגיש -שהקבוצה שלו לא נעלמה.

והוא חלק ממנה ושייך.

וזה הרבה יותר ממה שזה נשמע.

גם בשגרה - קבוצה היא עוגן

זה לא רק בזמן אזעקות.

גם בשבוע רגיל,

קבוצה טיפולית היא מערכת תמיכה.

מקום שבו הילד מרגיש שייך.

מקום שבו רואים אותו מעבר להתנהגות.

שבה מותר לטעות,

לנסות שוב,

ולהתחיל לבנות את תחושת הביטחון מבפנים.