בלוג חברותי

לפעמים ילד עובר טיפול פרטני ועדיין משהו בקושי החברתי נשאר. אז איך יודעים מתי טיפול אישי מתאים, ומתי דווקא קבוצה טיפולית יכולה לעזור בתוך קשרים חברתיים אמיתיים?

הילד חוזר הביתה ואומר שהיה "בסדר", אבל משהו בפנים אצלך לא רגוע ועולה השאלה - להגיד משהו, לכוון, להתערב או דווקא לשתוק? ישנם רגעים בהורות בהם אנחנו רואים דברים שהילד/ה עוד לא תמיד רואה, מבינים סיטואציות שהוא עדין לא מבין, מזהים כיוון שלא עושה לו טוב ובאותו זמן גם מרגישים דאגה, כאב, אי נוחות ואנחנו מתלבטים - להתערב או לא? אולי בעצם זו לא השאלה הנכונה אלא - איזה סוג של התערבות כדאי להביא? ההבדל בין התערבות שמחליפה את הילד להתערבות שנוכחת לידו יש התערבות שבעצם מחליפה את הי

לא תמיד זה סיפור גדול של חרם או השפלה. לפעמים יש משהו אחר, שקט יותר: בדיחה שחוזרת על חשבונם, קבוצת וואטסאפ שנפתחת בלעדיהם, התעלמות קטנה בהפסקה, מבט מהצד שמתפרש כזלזול. כל אחד מהרגעים האלה אולי חולף, אבל כשהם חוזרים שוב ושוב - הם לא באמת נעלמים, הם נשארים בפנים. ובאיזשהו שלב זה כבר לא רק משהו שקרה בכיתה, אלא משהו שהם מתחילים לחשוב על עצמם. יש הורים שאומרים לנו: "הם לא מספרים כלום, אבל אני רואה שמשהו השתנה". הם חוזרים הביתה קצת יותר שקטים, קצת יותר מכונסים, כאילו סוחבים אית

השבוע קיבלנו מכתב מילד מהמם שסיים תהליך בקבוצה בחברותא. הוא כתב אותו בכתב יד, במילים פשוטות וישירות ובסופו הוא והוריו ביקשו מאיתנו דבר אחד: שנפרסם את המכתב שלו כדי לעזור לעוד ילדים שמרגישים כמוהו לדעת שיש מקום כזה עבורם. החלטנו לכבד את הבקשה שלו ולהקדיש את הניוזלטר הזה לתהליך שהוא עבר. המכתב שלו (שמופיע במלואו למטה) גרם לנו לעצור ולחשוב על אחד הצמתים הרגישים ביותר בחייו של ילד: המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים. כשהעולם הופך לגדול ורועש יותר - עבור ילדים רבים, המעבר לחט

לפעמים זה קורה דווקא ברגעים הכי יומיומיים - אחר צהריים בגינה, או מפגש משפחתי שגרתי, כשמשהו באינטראקציה החברתית פשוט לא עובד. הילד יושב רגוע, שקוע עם ספר או בטלפון שלו. על פניו הכל נראה בסדר, אבל יש תחושה שהוא נמצא קצת ליד המציאות ולא בתוכה. הוא לא מבחין שחבר ניסה ליצור איתו קשר עין, הוא לא קולט שהשיחה לידו שינתה כיוון וכשמישהו פתאום פונה אליו, הוא עלול להגיב בקוצר רוח, פשוט כי הוציאו אותו מהריכוז העמוק שבו היה שרוי. היה לנו לא מזמן בקבוצה ילד כזה, נקרא לו גיא (שם בדוי). גיא ה

כשאנחנו מתבוננים בילד/ה או במתבגר/ת שלנו מהצד, אנחנו פוגשים לעיתים קרובות את ה"שקט" שלהם. לפעמים זהו שקט של נינוחות, של מישהו שטוב לו בעולמו הפנימי; ולפעמים זהו שקט שמעיד על רצון להיות חלק מהסביבה, אבל נתקל בהססנות או בקושי ליזום ולהשתלב. כהורים, האתגר שלנו הוא לא "לדחוף" אותם להתחבר, אלא להבין את המניע הפנימי שלהם. ככל שנדייק את הבנת הקצב החברתי שלהם, ונבין האם מדובר בנטייה טבעית או במצב של חרדה חברתית , כך נוכל להציע תמיכה שמתאימה למי שהם באמת. בין סגנון אישי לאתגר חברתי חש

כמעט בכל שבוע אנחנו פוגשות בחברותא הורים שמתארים פרדוקס מכאיב: הילד/ה יושב לבדו בחדר, משתוקק לקשר ומתלונן על בדידות, אך ברגע שמופיעה הזדמנות ממשית ליזום - הוא נסוג. כשההורה מציע לו ליזום מפגש, הוא נתקל בחומה של "לא בא לי", כעס או הימנעות. עבור הורה, זהו רגע מבלבל. קל לפרש את ההימנעות הזו כ"עצלנות חברתית" או חוסר מאמץ. אבל האמת המקצועית שונה בתכלית: מתחת לפני השטח לא מסתתרת אדישות, אלא מנגנון הגנה משוכלל. הבחירה בבדידות כחליפת מגן עבור ילד שחווה קושי חברתי, יוזמה היא לא פעולה

קבוצת טיפול CBT לבוגרים צעירים בגילאי 18-24 המתמודדים עם קושי חברתי, ביישנות או חרדה חברתית. מרחב קבוצתי מקצועי לתרגול קשרים, שיחה ויוזמה.

למה ילדים רגישים ודעתניים מתקשים להחזיק חברויות, למה הם נראים עקשנים דווקא כשחשוב להם, ומה באמת יכול לעזור להם לצמוח בתוך קשר.

עומס חברתי ורגשי בטיול השנתי? כך תוכלו לעזור להם.

אצל בנות עם הפרעת קשב, הקושי החברתי לפעמים לא נראה מבחוץ - אבל בפנים יש רגישות גדולה ומאמץ תמידי להבין איך להיות חלק. על הדרך העדינה לעזור לה למצוא ביטחון, קשר ושייכות אמיתית.

בתחילת השנה הורים רבים אומרים לעצמם: “זה יעבור לבד. הוא רק צריך זמן.” ולפעמים זה באמת נכון. אבל לפעמים - דווקא הזמן מחזק את מה שכבר קשה. כשהילד חוזר שוב ושוב בתחושת תסכול, וכבר מתחיל להאמין שהוא “פשוט לא טוב בזה”, כשהילדה פחות יוזמת או פחות נענית, כדאי לעצור ולבדוק מה קורה שם באמת. מה קורה מבחינה חברתית בתחילת השנה? בכל כיתה נוצרת בתחילת השנה מפה חברתית חדשה -מי מוביל, מי שקט, מי מצחיק, מי שומר מרחק. רוב הילדים/מתבגרים נשענים על קשרים קיימים משנה שעברה, ואילו מי שלא נכנס בז

בשבועות האחרונים יותר ויותר הורים משתפים אותנו בתופעה חמקמקה – חרם חברתי שקט. כלפי חוץ הכול נראה רגיל, אבל מתחת לפני השטח הילד או הילדה חווים בדידות והדרה שקטה. איך אפשר לזהות בזמן, ומה יכול לעזור להם להרגיש שוב שייכים?

זה רגע שמוכר להרבה הורים. הילד חוזר מבית הספר, מוריד את התיק, ובלי הרבה הקדמות אומר: "אין לי חברים." משפט קטן שיכול לעורר דאגה גדולה....

אנחנו חיים בתקופה שבה מתבגרים ומתבגרות יכולים למצוא לעצמם “חבר דיגיטלי” בלחיצת כפתור. זה מפתה מאוד - ה-AI יודע להחזיר מילים יפות ומעודדות, כאלה שגורמות למי שיושבת מול המסך להרגיש לרגע שמבינים אותה. הוא לא שופט, לא יגיד “את עושה עניין מכל דבר” , ולא יגלגל עיניים. הוא תמיד שם - זמין, מנוסח יפה, מחזיר תחושה מהירה של הקלה. אבל מתחת לשקט הרגעי הזה מסתתר מחיר עמוק יותר. היתרונות שהמתבגרות מוצאות בצ'אט: מקום "בטוח" לפרוק בו בלי חשש מביקורת. זמינות מיידית - גם כשחברות לא עונות. תשובו

תחילת שנת הלימודים היא לא רק מחברות חדשות וקלמר נוצץ. עבור ילדים ובני נוער זו תקופה שמביאה איתה סערה שלמה: מעבר לכיתה חדשה, מורים...

בסוף כל קיץ אנחנו פוגשות בחברותא תנועה טבעית: ילדים ומתבגרים מסיימים את דרכם בקבוצה ובמקומם מצטרפים חדשים. המעברים האלו אינם רק שינוי...

על השוואתיות, הסתגרות ומתי זה סימן לקושי חברתי שדורש התבוננות עמוקה יותר השבוע נתקלנו בפוסט נוגע במיוחד של רביטל ויטלזון יעקבס , שבו היא...

החופש הגדול כבר כאן. אין צלצולים, אין שיעורים, אין הפסקות. בהתחלה זה מרגיש נעים. נושמים, נרגעים. אבל אז - משהו משתנה. משהו שעד עכשיו היה...

יש אנשים שלא צריכים שמישהו יגיד להם "לא רוצים אותך". לפעמים - מבט אחד שלא חזר, לחישה שהם לא הבינו, או תגובה שהתעכבה - מספיקים כדי שהלב שלהם יסיק את המסקנה: "אני לא רצוי". הם לא שואלים. הם לא בודקים. הם לא רוצים להיות "אלה שנדחפים". אז הם מתרחקים. נזהרים. מפסיקים לנסות. מה זו בעצם רגישות לדחייה? רגישות לדחייה (Rejection Sensitivity) היא תופעה רגשית שמופיעה בעיקר אצל אנשים שחוו חוויה של דחייה - גלויה או סמויה - בעברם. לפעמים זו דחייה חברתית מובהקת - כמו חרם, לעג או הדרה. ולפעמי