בלוג חברותי

לילד יש חברים, הוא משתלב במסגרות ואפילו נפגש עם חברים אחר הצהריים - אבל כל ריב קטן מערער אותו, הוא חושש לאבד קשרים או מוותר על עצמו כדי לשמור עליהם. במאמר תגלו שלושה דפוסים של קושי חברתי שלא תמיד רואים מבחוץ, ותבינו למה מספר החברים אינו תמיד המדד החשוב ביותר.

קשיים חברתיים בכיתות א'-ב' הם לא תמיד רק חלק מתהליך ההסתגלות לבית הספר. במאמר נסביר איך לזהות מתי הזמן עושה את שלו, ומתי כדאי להבין לעומק מה עומד מאחורי הקושי החברתי של הילד.

כשהילד אומר "לא אכפת לי מחברים", קל לחשוב שהוא פשוט מעדיף להיות לבד. אבל לפעמים המשפט הזה מסתיר פגיעה, אכזבה או ויתור על קשרים חברתיים. איך אפשר להבין מה באמת עובר עליו?

איך אפשר לדעת אם המצב החברתי של ילד או מתבגר באמת משתפר? לא תמיד מספר החברים או ההזמנות מספרים את כל הסיפור. במאמר תגלו מהם הסימנים שמעידים על שיפור אמיתי בתחושת השייכות, הביטחון והקשרים החברתיים.

כישורים חברתיים משפיעים על היכולת ליצור חברים, להשתלב בקבוצה ולהרגיש שייכים. במאמר תגלו אילו מיומנויות חברתיות חשובות לילדים ואיך אפשר לחזק אותן.

החופש הגדול יכול להאיר קשיים חברתיים שלא תמיד בולטים במהלך שנת הלימודים. מה קורה לקשרים החברתיים כשהמסגרת נעלמת, ואילו סימנים יכולים לעזור להורים להבין טוב יותר את עולמו החברתי של הילד?

לא כל קשיים חברתיים אצל ילדים נראים כמו חרם, בדידות או דחייה. לפעמים יש רק תחושה הורית שמשהו לא מסתדר. על אותם קשיים חברתיים שקטים שקל לפספס, ועל האינטואיציה ההורית שמרגישה הרבה לפני שיש לה מילים.

לא תמיד זה סיפור גדול של חרם או השפלה. לפעמים יש משהו אחר, שקט יותר: בדיחה שחוזרת על חשבונם, קבוצת וואטסאפ שנפתחת בלעדיהם, התעלמות קטנה בהפסקה, מבט מהצד שמתפרש כזלזול. כל אחד מהרגעים האלה אולי חולף, אבל כשהם חוזרים שוב ושוב - הם לא באמת נעלמים, הם נשארים בפנים. ובאיזשהו שלב זה כבר לא רק משהו שקרה בכיתה, אלא משהו שהם מתחילים לחשוב על עצמם. יש הורים שאומרים לנו: "הם לא מספרים כלום, אבל אני רואה שמשהו השתנה". הם חוזרים הביתה קצת יותר שקטים, קצת יותר מכונסים, כאילו סוחבים אית

כשאנחנו מתבוננים בילד/ה או במתבגר/ת שלנו מהצד, אנחנו פוגשים לעיתים קרובות את ה"שקט" שלהם. לפעמים זהו שקט של נינוחות, של מישהו שטוב לו בעולמו הפנימי; ולפעמים זהו שקט שמעיד על רצון להיות חלק מהסביבה, אבל נתקל בהססנות או בקושי ליזום ולהשתלב. כהורים, האתגר שלנו הוא לא "לדחוף" אותם להתחבר, אלא להבין את המניע הפנימי שלהם. ככל שנדייק את הבנת הקצב החברתי שלהם, ונבין האם מדובר בנטייה טבעית או במצב של חרדה חברתית, כך נוכל להציע תמיכה שמתאימה למי שהם באמת. בין סגנון אישי לאתגר חברתי חשו

כמעט בכל שבוע אנחנו פוגשות בחברותא הורים שמתארים פרדוקס מכאיב: הילד/ה יושב לבדו בחדר, משתוקק לקשר ומתלונן על בדידות, אך ברגע שמופיעה הזדמנות ממשית ליזום - הוא נסוג. כשההורה מציע לו ליזום מפגש, הוא נתקל בחומה של "לא בא לי", כעס או הימנעות. עבור הורה, זהו רגע מבלבל. קל לפרש את ההימנעות הזו כ"עצלנות חברתית" או חוסר מאמץ. אבל האמת המקצועית שונה בתכלית: מתחת לפני השטח לא מסתתרת אדישות, אלא מנגנון הגנה משוכלל. הבחירה בבדידות כחליפת מגן עבור ילד שחווה קושי חברתי, יוזמה היא לא פעולה

קבוצת טיפול CBT לבוגרים צעירים בגילאי 18-24 המתמודדים עם קושי חברתי, ביישנות או חרדה חברתית. מרחב קבוצתי מקצועי לתרגול קשרים, שיחה ויוזמה.

בתחילת השנה הורים רבים אומרים לעצמם: “זה יעבור לבד. הוא רק צריך זמן.” ולפעמים זה באמת נכון. אבל לפעמים - דווקא הזמן מחזק את מה שכבר קשה. כשהילד חוזר שוב ושוב בתחושת תסכול, וכבר מתחיל להאמין שהוא “פשוט לא טוב בזה”, כשהילדה פחות יוזמת או פחות נענית, כדאי לעצור ולבדוק מה קורה שם באמת. מה קורה מבחינה חברתית בתחילת השנה? בכל כיתה נוצרת בתחילת השנה מפה חברתית חדשה -מי מוביל, מי שקט, מי מצחיק, מי שומר מרחק. רוב הילדים/מתבגרים נשענים על קשרים קיימים משנה שעברה, ואילו מי שלא נכנס בז

בשבועות האחרונים יותר ויותר הורים משתפים אותנו בתופעה חמקמקה – חרם חברתי שקט. כלפי חוץ הכול נראה רגיל, אבל מתחת לפני השטח הילד או הילדה חווים בדידות והדרה שקטה. איך אפשר לזהות בזמן, ומה יכול לעזור להם להרגיש שוב שייכים?

זה רגע שמוכר להרבה הורים. הילד חוזר מבית הספר, מוריד את התיק, ובלי הרבה הקדמות אומר: "אין לי חברים." משפט קטן שיכול לעורר דאגה גדולה. לפעמים זה נשמע כמו אמת מוחלטת ולפעמים אנחנו מרגישים שיש פער בין מה שהוא אומר לבין מה שקורה בפועל. מה עומד מאחורי המשפט בגילאי בית הספר חברות היא חלק מרכזי מהחיים. אבל כשהילד אומר “אין לי חברים”, הוא לא תמיד מתכוון שאין אף אחד לידו. לעיתים זו תחושת בדידות רגעית - אחרי ריב, אחרי משחק שלא הצליח, או כשלא מצא את מקומו באותו יום. לפעמים זו חוויה מתמש

תחילת שנת הלימודים היא לא רק מחברות חדשות וקלמר נוצץ. עבור ילדים ובני נוער זו תקופה שמביאה איתה סערה שלמה: מעבר לכיתה חדשה, מורים מתחלפים, חברים מוכרים פחות או יותר, לפעמים בית ספר חדש או אפילו עיר חדשה. מעברים כאלה מעוררים רגשות מעורבים - מצד אחד סקרנות וציפייה, ומצד שני חוסר ודאות ולעיתים גם חרדה. ומה שלא פחות חשוב לזכור: כל ילד מגיב אחרת. יש מי שנכנס בהתלהבות לכל מה שחדש ויש מי שנצמד למוכר ונרתע מהשינוי. ושניהם – "בסדר". 🧒 ילדים צעירים - זקוקים לעוגנים ברורים בגילאי בית ה

בסוף כל קיץ אנחנו פוגשות בחברותא תנועה טבעית: ילדים ומתבגרים מסיימים את דרכם בקבוצה ובמקומם מצטרפים חדשים. המעברים האלו אינם רק שינוי ארגוני - הם חלק מהותי מהמודל הייחודי שלנו: קבוצת רכבת. מהי קבוצת רכבת? קבוצה טיפולית שבה חלק מהמשתתפים מסיימים לאחר שהשיגו את המטרות הטיפוליות שלהם, ובמקומם מצטרפים חדשים. המבנה הזה מדמה מציאות חברתית אמיתית - כמו בכיתה או בחיים - שבה תמיד יש שינויים, פרידות והתחלות חדשות. סיפור קטן מהטיפול הקבוצתי שבוע שעבר נערה שסיימה אחרי שנה וחצי בחברות

על השוואתיות, הסתגרות ומתי זה סימן לקושי חברתי שדורש התבוננות עמוקה יותר השבוע נתקלנו בפוסט נוגע במיוחד של רביטל ויטלזון יעקבס, שבו היא שיתפה חוויות ילדות על תחושת ה"להיות בחוץ" - לא להיפגש, לא להיות חלק מהחבורה, לראות את האחרים מבלים ולהרגיש בצד. המילים שלה העלו בנו מחשבה על ההורים שמסתכלים היום על הילדים שלהם בחופש הגדול ורואים מציאות דומה - לפעמים באופן ברור וגלוי, ולפעמים בשקט, בלי מילים. הפוסט הזה גרם לנו לרצות לכתוב על איך כהורים אפשר לזהות מתי הילד באמת בוחר בשקט ובזמן

החופש הגדול כבר כאן. אין צלצולים, אין שיעורים, אין הפסקות. בהתחלה זה מרגיש נעים. נושמים, נרגעים. אבל אז - משהו משתנה. משהו שעד עכשיו היה שולי, פתאום מקבל נפח. תחושות שהיו ברקע, נהיות ברורות יותר. הוא לא יוזם קשרים. היא לא שואלת מה החברות עושות הם לא אומרים במילים שהם מרגישים לבד. אבל משהו בשקט שלהם מספר. הם גוללים שוב ושוב. רואים את מי שנסעו, נפגשו, חגגו. ושותקים. לפעמים הם יגידו “לא בא לי”. לפעמים הם ייראו לגמרי רגועים. אבל מתחת לשקט - יש משהו אחר שאומר: “אני רואה מה קורה.

הילד נפגע מכל הערה? הילדה בטוחה שלא אוהבים אותה גם כשלא לכך התכוונו? רגישות לדחייה היא תופעה שכיחה המשפיעה על ביטחון עצמי, קשרים חברתיים ותחושת שייכות. במאמר נסביר כיצד לזהות אותה ואיך אפשר לעזור.

השבוע כולנו הרגשנו את זה. אזעקות. שיבוש. חדשות בכל מקום. תחושת דריכות שמלווה את היומיום. וגם הילדים מרגישים. חלק מדברים על זה. חלק שותקים. וחלק ממשיכים כרגיל -אבל בפנים משהו לא רגוע. ואצלנו, בחברותא, החלטנו לא לעצור. העברנו את הקבוצות לזום. לא כי זה אידיאלי -אלא כי זה המשך. וזה בדיוק מה שהיה חשוב. למה לא עצרנו? כי הקבוצה היא לא חוג. היא תהליך טיפולי. וכשתהליך כזה נפסק פתאום -הילד עלול לחוש בלבול. חוסר רצף. בדידות. דווקא כשיש חוסר שליטה מבחוץ -יש ערך עצום למשהו שממשיך. שנשאר י