בלוג חברותי

לא כל קשיים חברתיים אצל ילדים נראים כמו חרם, בדידות או דחייה. לפעמים יש רק תחושה הורית שמשהו לא מסתדר. על אותם קשיים חברתיים שקטים שקל לפספס, ועל האינטואיציה ההורית שמרגישה הרבה לפני שיש לה מילים.

לא תמיד זה סיפור גדול של חרם או השפלה. לפעמים יש משהו אחר, שקט יותר: בדיחה שחוזרת על חשבונם, קבוצת וואטסאפ שנפתחת בלעדיהם, התעלמות קטנה בהפסקה, מבט מהצד שמתפרש כזלזול. כל אחד מהרגעים האלה אולי חולף, אבל כשהם חוזרים שוב ושוב - הם לא באמת נעלמים, הם נשארים בפנים. ובאיזשהו שלב זה כבר לא רק משהו שקרה בכיתה, אלא משהו שהם מתחילים לחשוב על עצמם. יש הורים שאומרים לנו: "הם לא מספרים כלום, אבל אני רואה שמשהו השתנה". הם חוזרים הביתה קצת יותר שקטים, קצת יותר מכונסים, כאילו סוחבים אית

כשאנחנו מתבוננים בילד/ה או במתבגר/ת שלנו מהצד, אנחנו פוגשים לעיתים קרובות את ה"שקט" שלהם. לפעמים זהו שקט של נינוחות, של מישהו שטוב לו בעולמו הפנימי; ולפעמים זהו שקט שמעיד על רצון להיות חלק מהסביבה, אבל נתקל בהססנות או בקושי ליזום ולהשתלב. כהורים, האתגר שלנו הוא לא "לדחוף" אותם להתחבר, אלא להבין את המניע הפנימי שלהם. ככל שנדייק את הבנת הקצב החברתי שלהם, ונבין האם מדובר בנטייה טבעית או במצב של חרדה חברתית, כך נוכל להציע תמיכה שמתאימה למי שהם באמת. בין סגנון אישי לאתגר חברתי חשו

כמעט בכל שבוע אנחנו פוגשות בחברותא הורים שמתארים פרדוקס מכאיב: הילד/ה יושב לבדו בחדר, משתוקק לקשר ומתלונן על בדידות, אך ברגע שמופיעה הזדמנות ממשית ליזום - הוא נסוג. כשההורה מציע לו ליזום מפגש, הוא נתקל בחומה של "לא בא לי", כעס או הימנעות. עבור הורה, זהו רגע מבלבל. קל לפרש את ההימנעות הזו כ"עצלנות חברתית" או חוסר מאמץ. אבל האמת המקצועית שונה בתכלית: מתחת לפני השטח לא מסתתרת אדישות, אלא מנגנון הגנה משוכלל. הבחירה בבדידות כחליפת מגן עבור ילד שחווה קושי חברתי, יוזמה היא לא פעולה

בתחילת השנה הורים רבים אומרים לעצמם: “זה יעבור לבד. הוא רק צריך זמן.” ולפעמים זה באמת נכון. אבל לפעמים - דווקא הזמן מחזק את מה שכבר קשה. כשהילד חוזר שוב ושוב בתחושת תסכול, וכבר מתחיל להאמין שהוא “פשוט לא טוב בזה”, כשהילדה פחות יוזמת או פחות נענית, כדאי לעצור ולבדוק מה קורה שם באמת. מה קורה מבחינה חברתית בתחילת השנה? בכל כיתה נוצרת בתחילת השנה מפה חברתית חדשה -מי מוביל, מי שקט, מי מצחיק, מי שומר מרחק. רוב הילדים/מתבגרים נשענים על קשרים קיימים משנה שעברה, ואילו מי שלא נכנס בז

בשבועות האחרונים יותר ויותר הורים משתפים אותנו בתופעה חמקמקה – חרם חברתי שקט. כלפי חוץ הכול נראה רגיל, אבל מתחת לפני השטח הילד או הילדה חווים בדידות והדרה שקטה. איך אפשר לזהות בזמן, ומה יכול לעזור להם להרגיש שוב שייכים?

זה רגע שמוכר להרבה הורים. הילד חוזר מבית הספר, מוריד את התיק, ובלי הרבה הקדמות אומר: "אין לי חברים." משפט קטן שיכול לעורר דאגה גדולה. לפעמים זה נשמע כמו אמת מוחלטת ולפעמים אנחנו מרגישים שיש פער בין מה שהוא אומר לבין מה שקורה בפועל. מה עומד מאחורי המשפט בגילאי בית הספר חברות היא חלק מרכזי מהחיים. אבל כשהילד אומר “אין לי חברים”, הוא לא תמיד מתכוון שאין אף אחד לידו. לעיתים זו תחושת בדידות רגעית - אחרי ריב, אחרי משחק שלא הצליח, או כשלא מצא את מקומו באותו יום. לפעמים זו חוויה מתמש

תחילת שנת הלימודים היא לא רק מחברות חדשות וקלמר נוצץ. עבור ילדים ובני נוער זו תקופה שמביאה איתה סערה שלמה: מעבר לכיתה חדשה, מורים מתחלפים, חברים מוכרים פחות או יותר, לפעמים בית ספר חדש או אפילו עיר חדשה. מעברים כאלה מעוררים רגשות מעורבים - מצד אחד סקרנות וציפייה, ומצד שני חוסר ודאות ולעיתים גם חרדה. ומה שלא פחות חשוב לזכור: כל ילד מגיב אחרת. יש מי שנכנס בהתלהבות לכל מה שחדש ויש מי שנצמד למוכר ונרתע מהשינוי. ושניהם – "בסדר". 🧒 ילדים צעירים - זקוקים לעוגנים ברורים בגילאי בית ה

בסוף כל קיץ אנחנו פוגשות בחברותא תנועה טבעית: ילדים ומתבגרים מסיימים את דרכם בקבוצה ובמקומם מצטרפים חדשים. המעברים האלו אינם רק שינוי ארגוני - הם חלק מהותי מהמודל הייחודי שלנו: קבוצת רכבת. מהי קבוצת רכבת? קבוצה טיפולית שבה חלק מהמשתתפים מסיימים לאחר שהשיגו את המטרות הטיפוליות שלהם, ובמקומם מצטרפים חדשים. המבנה הזה מדמה מציאות חברתית אמיתית - כמו בכיתה או בחיים - שבה תמיד יש שינויים, פרידות והתחלות חדשות. סיפור קטן מהטיפול הקבוצתי שבוע שעבר נערה שסיימה אחרי שנה וחצי בחברות

על השוואתיות, הסתגרות ומתי זה סימן לקושי חברתי שדורש התבוננות עמוקה יותר השבוע נתקלנו בפוסט נוגע במיוחד של רביטל ויטלזון יעקבס, שבו היא שיתפה חוויות ילדות על תחושת ה"להיות בחוץ" - לא להיפגש, לא להיות חלק מהחבורה, לראות את האחרים מבלים ולהרגיש בצד. המילים שלה העלו בנו מחשבה על ההורים שמסתכלים היום על הילדים שלהם בחופש הגדול ורואים מציאות דומה - לפעמים באופן ברור וגלוי, ולפעמים בשקט, בלי מילים. הפוסט הזה גרם לנו לרצות לכתוב על איך כהורים אפשר לזהות מתי הילד באמת בוחר בשקט ובזמן

החופש הגדול כבר כאן. אין צלצולים, אין שיעורים, אין הפסקות. בהתחלה זה מרגיש נעים. נושמים, נרגעים. אבל אז - משהו משתנה. משהו שעד עכשיו היה שולי, פתאום מקבל נפח. תחושות שהיו ברקע, נהיות ברורות יותר. הוא לא יוזם קשרים. היא לא שואלת מה החברות עושות הם לא אומרים במילים שהם מרגישים לבד. אבל משהו בשקט שלהם מספר. הם גוללים שוב ושוב. רואים את מי שנסעו, נפגשו, חגגו. ושותקים. לפעמים הם יגידו “לא בא לי”. לפעמים הם ייראו לגמרי רגועים. אבל מתחת לשקט - יש משהו אחר שאומר: “אני רואה מה קורה.

יש אנשים שלא צריכים שמישהו יגיד להם "לא רוצים אותך". לפעמים - מבט אחד שלא חזר, לחישה שהם לא הבינו, או תגובה שהתעכבה - מספיקים כדי שהלב שלהם יסיק את המסקנה: "אני לא רצוי". הם לא שואלים. הם לא בודקים. הם לא רוצים להיות "אלה שנדחפים". אז הם מתרחקים. נזהרים. מפסיקים לנסות. מה זו בעצם רגישות לדחייה? רגישות לדחייה (Rejection Sensitivity) היא תופעה רגשית שמופיעה בעיקר אצל אנשים שחוו חוויה של דחייה - גלויה או סמויה - בעברם. לפעמים זו דחייה חברתית מובהקת - כמו חרם, לעג או הדרה. ולפעמי

השבוע כולנו הרגשנו את זה. אזעקות. שיבוש. חדשות בכל מקום. תחושת דריכות שמלווה את היומיום. וגם הילדים מרגישים. חלק מדברים על זה. חלק שותקים. וחלק ממשיכים כרגיל -אבל בפנים משהו לא רגוע. ואצלנו, בחברותא, החלטנו לא לעצור. העברנו את הקבוצות לזום. לא כי זה אידיאלי -אלא כי זה המשך. וזה בדיוק מה שהיה חשוב. למה לא עצרנו? כי הקבוצה היא לא חוג. היא תהליך טיפולי. וכשתהליך כזה נפסק פתאום -הילד עלול לחוש בלבול. חוסר רצף. בדידות. דווקא כשיש חוסר שליטה מבחוץ -יש ערך עצום למשהו שממשיך. שנשאר י

מחצית מהילדים עם ADHD נדחים חברתית והנתון הזה חייב להיאמר שוב: 50% מהילדים עם ADHD נדחים על ידי חבריהם לכיתה. לא כי הם לא רוצים חברים. ולא כי הם לא משתדלים. הם פשוט מתקשים לעמוד בקצב, בחוקים, בקודים הלא מדוברים. הם מרגישים שונים - וגם לפעמים נתפסים ככאלה. כי בלי ההבנה של מה עומד מאחורי ההתנהגות - הילדים האחרים פשוט לא מצליחים להכיל אותם. איך זה נראה מבפנים? ילד שמגיב לאט יותר או ילדה שמגיבה בעוצמה גדולה. ילדה שמדברת בלי הפסקה, או להפך- ננעלת בשקט שלא נפתח. ילד שנפגע מהר ולוקח

היא לא לבד. אבל גם לא באמת חלק. היא יושבת בכיתה עם בנות, אבל לא יוצאת איתן אחרי הלימודים. היא משתפת פעולה, מחייכת לפעמים, אבל אין לה באמת למי לספר כשקשה. היא לא מנודה. היא זו שבחרה להתרחק. שבחרה לא להיכנס יותר לעולם החברתי. כי שם – זה מרגיש לה מבלבל, שוחק, לא בטוח. הרבה פעמים זה נראה ככה: יש לה חברים. אבל אין קשרים משמעותיים. יש לה עם מי לדבר בבית ספר. אבל היא לא עונה כששולחים הודעה אחר הצהריים. מציעים לה לבוא – והיא מסרבת. לא תמיד ברור למה. לפעמים תקופות ארוכות שאף אחד לא שו

הוא לא לבד – אבל גם לא ממש חלק. הוא ביישן או דווקא מוחצן, שקט או מלא חיים –אבל שוב ושוב משהו בקשרים עם אחרים מתבלבל, נתקע או מתפרק. לפעמים זה נראה כמו קושי בליזום שיחה או להשתלב בקבוצה. ולפעמים זה נראה כמו שתלטנות, פגיעות, או התפרצות רגשית. לפעמים הוא לא מבין למה לא רוצים לשחק איתו. ולפעמים הוא בטוח שכולם נגדו. וכשאתם מסתכלים עליו – אתם יודעים: יש שם משהו חברתי רגשי – שצריך ליווי. כדי להבין לעומק איך תהליך קבוצתי נראה בפועל – קראו על הטיפול הקבוצתי שלנו קושי חברתי נראה אחרת א

הוא לא מבקש להצטרף. ואם אף אחד לא פונה אליו – הוא בוחר ללכת. בהפסקה הם כבר בתוך המשחק. הכדור עף מצד לצד, הצחוק באוויר, השמות נזרקים. והוא – עומד בצד. לא רחוק מדי, לא קרוב מדי. בדיוק בנקודה שממנה אפשר לראות הכול – אבל קשה מאוד להיכנס. אתה רואה את זה מהצד. הוא רוצה להיות חלק. אבל הוא לא ניגש. לא שואל. לא מבקש. הוא פשוט מחכה. ואם אף אחד לא מזמין – הוא מוותר. והולך. "לא היה לי חשק" בבית הוא יגיד את זה. משפט שקט, רגיל, לא דרמטי. אבל אתה מרגיש שזה לא מדויק. כי זה לא חוסר רצון –זה ח

הילד שתלטן? כך תהפכו את זה לכוח חברתי "הבת שלי חייבת תמיד להחליט מה עושים בהפסקה, היא מתווכחת בלי סוף ואם משהו לא הולך לפי התוכנית שלה – היא מתעצבנת וכולם מתרחקים ממנה." אם המשפט הזה מוכר לכם, אתם לא לבד. ילדים עקשנים, כוחניים או שתלטנים מציבים אתגר יומיומי להורים – ובעיקר אתגר חברתי עבור עצמם. אבל חשוב לדעת: מאחורי צורך חזק בשליטה מסתתר צורך רגשי עמוק ועם הכוונה נכונה – זה יכול להפוך למקור של כוח חברתי אמיתי. למה יש לילדים צורך חזק בשליטה? מבחינה פסיכולוגית, צורך חזק בשליטה

נועה (שם בדוי) לומדת בכיתה ח', היא משתתפת מעט מאוד בשיעורים, נמנעת ממפגש עיניים עם המורה ונראית תמיד כאילו מעדיפה להיות בלתי נראית. כשהיא מגיעה הביתה, היא פותחת את מחברת הציורים שלה וממלאה אותה בצבעים, יצירתיות, ודמיון עשיר. האם נועה ביישנית, מופנמת או סובלת מחרדה חברתית? מופנמות, ביישנות וחרדה חברתית הן שלושה מושגים שונים לחלוטין, אך לעיתים קרובות מתבלבלים ביניהם. מופנמות היא תכונת אישיות טבעית. נערים ונערות מופנמים שואבים אנרגיה מזמן לבד, וזקוקים לשקט כדי לטעון מצברים. הם

הרגע שבו הבנתי שמשהו חסר אני זוכרת ילד שישב מולי בטיפול. דיברנו על חברים. על איך מצטרפים למשחק. איך יודעים מתי לדבר ומתי לעצור. איך לא להיעלב מכל דבר. הוא הבין הכל. חשב יחד איתי. ענה יפה. ואז, שבוע אחר כך, הוא אמר לי: "אני יודע מה להגיד... אבל בכיתה זה פשוט לא יוצא לי." והמשפט הזה לא עזב אותי. כי פתאום הבנתי שמשהו חסר. ילדים יכולים להבין מצוין מה "נכון" לעשות חברתית. אבל ברגע האמיתי - כשהלב נלחץ, כשלא בטוחים בעצמם, כשמפחדים להידחות - זה כבר משהו אחר לגמרי. ואת הדבר הזה אי אפש