מה קורה כשילדה שקטה מרגישה פתאום שרואים אותה?

השבוע פתחנו קבוצה נוספת – ועכשיו פועלות אצלנו 20 קבוצות במקביל.

20 קבוצות של קשרים, תהליכים, ורגעים קטנים שמצטברים לשינוי.

בכל קבוצה נוצר משהו אחר – אבל יש חוט אחד שעובר ביניהן:

🤝 הילדים לומדים על עצמם דרך מה שקורה להם עם אחרים – לא דרך הסברים, אלא מתוך התנסות בזמן אמת.

🤝 הם בודקים איך זה לפנות, לשתף, לשאת תסכול – בלי לחץ, בקצב שמתאים להם.

🤝 והקבוצה היא מקום בטוח לנסות, לטעות, ולהיות בדיוק כפי שהם.

וכשקורה משהו קשה – הם לא לבד איתו.

יש מטפלות ששמות לב, עוצרות, משקפות, מציעות דרך אחרת.

זה לא תהליך מהיר.

אבל הוא אמיתי.🌱

כמו הסיפור של ע'. ילדה שקטה, נעימה, רגישה ונבונה.

ההורים שלה אמרו:

"בסה"כ הכל בסדר איתה אבל עם חברות הנוכחות שלה נעלמת"

היא לא מפריעה, לא כועסת, לא מתפרצת.

אבל היא גם לא מצטרפת למשחקים.

ולא משתפת מה עובר עליה.

המורה אמרה: "לפעמים אני שוכחת שהיא בכיתה. היא כל כך לא מורגשת".

בהתחלה, זה היה ככה גם אצלנו בקבוצה.

היא תמיד הגיעה בזמן, התיישבה באותו מקום, חיכתה שיגידו מה עושים.

לא יזמה, לא התנגדה, לא סירבה.

אבל גם לא שיחקה, לא דיברה, לא ביקשה.

העדיפה להתבונן מהצד.👀

המטפלות ראו את זה.

לא לחצו, לא דחפו.

הן פנו אליה כשהקבוצה התחלקה לזוגות ושאלו:

"את רוצה להיות עם ...?"

כשהיא סימנה ביד שהיא מוותרת, הן ענו:

"גם סימן זה תשובה. אנחנו איתך."

והקבוצה?

בהתחלה לא שמה לב אליה.

אבל לאט לאט, דרך המבט של המטפלות,

הילדות התחילו גם הן לראות.

🧩כשהיא הצטרפה בפעם הראשונה למשחק – ילדה אחרת חייכה אליה.

🧩כשהיא הציעה חוק חדש למשחק – ילדה אחרת אמרה:

"וואי, זה היה חכם".

במפגש החמישי, זה קרה.

ילדה אחרת התעצבנה ואמרה:

"אף אחת לא מקשיבה לי פה!"

הייתה שתיקה.

ואז ע' לחשה:

"אולי היא מרגיש שלא רואים אותה".

המטפלת קלטה.

היא לא אמרה "כל הכבוד",

לא קפצה מהתרגשות.

היא רק אמרה בשקט:

"אני שמעתי אותך.

אם את מרגישה בנוח, אני ממש אשמח שתאמרי את זה שוב לכולם".

והיא עשתה את זה.

לאט. בקול רועד. אבל ברור.

ומאותו רגע – נבנה משהו חדש

המטפלות שמו לב מתי היא מתקרבת, ומתי היא צריכה רגע להתרחק.

הן המשיכו לפנות אליה, בלי לחץ.

הצעות קטנות, שיחה שקטה, חיזוקים חיוביים, מבט שמסמן – אנחנו רואות אותך.

והיא, לאט לאט, התחילה לנסות:

פעם אחת ביקשה להצטרף לשתי ילדות במשחק

בפעם אחרת בחרה בעצמה ליד מי לשבת

אחר כך התחילה לשאול שאלה בלי לחכות שיפנו אליה

לא ציפו ממנה ליותר ממה שהיא מסוגלת.

אבל נתנו לה מקום – גם כששיתפה, וגם כששוב שתקה.

🫶והיא הרגישה שיש לה מקום משמעותי בקבוצה.

והקבוצה – החלה להגיב אליה אחרת.

היא כבר לא הייתה הילדה שנמצאת בצד.

היא הייתה חלק מהמרחב.

באחת הפעמים אמא שלה התקשרה למטפלת וסיפרה:

"המורה אמרה שהיא פתאום אומרת את מה שיש לה להגיד,

שהיא התחילה לגשת לילדות, להצטרף למשחקים, לשיחות, שהיא משתתפת בשיעורים."

וזה מה שקורה בקבוצות של חברותא.

הדברים קורים דרך הקשר.

הילדים לא רק מדברים על מה שקשה להם –

הם חווים את זה בזמן אמת.

ואז הם לומדים, בקצב שלהם, צעד־צעד, איך להישאר בתוך קשר גם כשיש תסכול, גם כשלא מצליחים, גם כשלא בטוחים.

המטפלות עוזרות להם לשים לב למה שהם מרגישים –

ולפעמים גם למה שהילד שמולם מרגיש.

והקבוצה לומדת להגיב אחרת.

במקום צחוק מבולבל – שקט מקשיב.

במקום תחרות – הצעה לעזרה.

במקום להתעלם – להסתכל בעיניים.

לא כי מישהו דרש מהם.

אלא כי משהו בתהליך הופך את זה לאפשרי.

והקבוצה הופכת להיות כזו שילדים יכולים להתאמן בה-

על קשר, על גבול, על ביטוי עצמי, על חוויה מתקנת.

לא מתוך תיאוריה. אלא - מתוך החיים עצמם

🧒אם הילד/ה שלך מתמודד/ת עם קושי חברתי – יכול להיות שקבוצה כמו שלנו תתאים לו.

מקום בטוח, בלי לחץ.

שאפשר לטעות בו, לנסות, להרגיש, לקחת צעד אחורה, ולחזור שוב.

אנחנו כאן לאורך כל השנה – גם בחופש הגדול.

עם קבוצות מגן חובה ועד גיל 23.

קבוצות מכילות, צוות טיפולי ותיק, והדרכות הורים אישיות.

פשוט תהליך אנושי, עמוק, יציב – שמתרחש בזמן אמת.