כיתות ה'–ו': הגיל שבו העולם החברתי משתנה
- מרכז חברותא
- 2 במאי
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני 3 ימים

הבת שלך חוזרת מבית הספר ושותקת. לא בוכה. לא צועקת. רק שקטה.
את שואלת – היא עונה "בסדר". אבל מבט אחד בעיניים שלה מספיק כדי להבין: לא בסדר.
הגיל שבו החברויות מפסיקות להיות פשוטות
בכיתות ה’–ו’, הרבה דברים משתנים: הגוף, הקול, המילים – וגם החברות.
מה שבעבר היה משחק תמים – הופך למאבק על מקום. חברות קרובות מגיל צעיר – פתאום מתרחקות
וילדה אחת שנשארת בחוץ – יכולה להרגיש כאילו כל העולם התרחק ממנה.
שלושה שינויים שמטלטלים את עולמן החברתי של הבנות
המסכים לא רק "ממלאים להן את הזמן" – הם קובעים להן מי מקובלת ומי לא היא רואה בסטורי מפגשים של חברות והיא לא איתן. היא מבינה שהוציאו אותה מהקבוצה – בלי סיבה ובלי הסבר. והשקט הזה, הדיגיטלי, צורב יותר מכל מילה.
ההתפתחות הפיזית יוצרת פערים שקשה לגשר עליהם אחת כבר נראית כמו נערה, אחרת כמו ילדה. והמראה – הופך למוקד השוואה, לעיתים ללעג. גם בלי מילים – היא קולטת את המסר: "את שונה".
החברה עצמה נעשית פחות סלחנית, יותר תובענית יש בנות שמובילות, יש מי שנשארות מאחור. גם אם אין חרם ברור – ההתעלמות ממנה הכי פוגעת. ולפעמים, גם כשהיא מנסה להתאים את עצמה – זה לא מספיק. היא משנה התנהגות, בוחרת מילים, מחקה תנועות – אבל עדיין לא מצליחה להיכנס. ואז היא מבינה שזה לא לגמרי תלוי בה. שגם אם היא תשתדל – לא תמיד זה יספיק. והיא מתחילה להרגיש – שאולי אין לה מקום.
הסימנים – לפעמים הם קטנים, אבל בהתבוננות מעמיקה אפשר להבחין בהם
שינוי בהתנהגות: פחות צחוק, יותר הסתגרות.
תלונות פיזיות שחוזרות: כאבי בטן, חוסר חשק.
ירידה ביוזמות: היא לא מציעה, לא יוצרת קשר, לא משתפת.
הימנעות: לא רוצה ללכת לבית הספר, אבל לא מסבירה למה.
היא אולי תגיד "הכול בסדר", אבל הגוף שלה, השקט שלה – מספרים סיפור אחר.
הסיפור של ליאת (שם בדוי), בת 11
כשהיא הצטרפה לקבוצה בחברותא, היא בקושי הסתכלה לאחרות בעיניים. ישבה בצד. שתקה.
בקבוצה – לא ציפו ממנה להיות "חברתית". רק להיות נוכחת ונתנו לה את כל הזמן לזה עם הרבה סבלנות וקבלה.
ולאט לאט היא התחילה להעז: שאלה שאלה, שיתפה בחוויה, העזה להתקרב.
יום אחד, באמצע מפגש קבוצתי, היא הרימה מבט ואמרה: "כאן אני לא מרגישה שקופה."
וזה שינה הכול.
אז למה דווקא קבוצה טיפולית?
כי פצע חברתי לא נרפא רק מדיבורים – הוא נרפא בתוך קשר.
ילדה שחווה דחייה או בדידות – לא רוצה/זקוקה לעוד מונולוג של מבוגר.
היא זקוקה למפגשים עם ילדות אחרות שגם הן יודעות איך זה מרגיש.
היא זקוקה לחוויות חברתיות של הצלחה והעצמה.
היא זקוקה ללמוד שהיא יכולה ומסוגלת.
קבוצה טיפולית היא מרחב בטוח:
שבו יש מטפלות מקצועיות ומנוסות שמזהות את הדינמיקה
שבו כל אחת מקבלת תוקף – גם אם היא שקטה
שבו יש זמן להתבונן, להתנסות, לטעות – ולגלות שלא קורה כלום אם את לא מושלמת
היא לומדת:
איך מצטרפים בלי להתנצל
איך שמים גבול בלי להתרסק
איך שייכות לא חייבת להיות רק עם הבנות החזקות והמקובלות
זה המקום שבו היא לומדת להיות עם אחרות – בלי לוותר על עצמה.
כהורים – מה אתם יכולים לעשות?
להקשיב, לא למהר לתת עצות או להתערב. לפעמים "זה באמת נשמע כואב" עושה יותר מפתרון מיידי.
לברר בלי דרמה. שיחה עם יועצת, התייעצות שקטה – יכולות לעזור להבין את התמונה.
להזכיר לה שהיא לא לבד. שהתחושות שלה לגיטימיות. שהרבה בנות מרגישות ככה, גם אם הן לא מספרות על זה.
לעזור לה לבנות מעגל חברתי חדש. לא באמצעות כפייה – אלא באמצעות חוג, פעילות אחרת, קשר עם מישהי שאפשר לסמוך עליה.
לבחון יחד מסגרת קבוצתית תומכת. לא כי היא "חלשה". אלא בגלל שזה מרחב שיכול ללמד אותה – בדרך בטוחה ומודרכת – לחזור לעצמה.
המסר שהיא הכי צריכה לשמוע עכשיו?
את לא לבד. את לא אשמה. ויש דרך אחרת להנות מקשרים חברתיים.
והדרך הזו מתחילה לפעמים דווקא כשאת מפסיקה לנסות להתאים את עצמך למישהי שהיא לא את –
ומתחילה להרגיש שמותר לך להיות כמו שאת.
Comentarios