מה עושים כשהילד חוזר מבית הספר ואומר שאין לו חברים?

זה רגע שמוכר להרבה הורים. הילד חוזר מבית הספר, מוריד את התיק, ובלי הרבה הקדמות אומר: "אין לי חברים."

משפט קטן שיכול לעורר דאגה גדולה. לפעמים זה נשמע כמו אמת מוחלטת ולפעמים אנחנו מרגישים שיש פער בין מה שהוא אומר לבין מה שקורה בפועל.

מה עומד מאחורי המשפט

בגילאי בית הספר חברות היא חלק מרכזי מהחיים. אבל כשהילד אומר “אין לי חברים”, הוא לא תמיד מתכוון שאין אף אחד לידו. לעיתים זו תחושת בדידות רגעית - אחרי ריב, אחרי משחק שלא הצליח, או כשלא מצא את מקומו באותו יום. לפעמים זו חוויה מתמשכת יותר, של קושי להשתלב או של חוסר ביטחון חברתי.

כשהורה שומע את זה, קל להיבהל או למהר להרגיע. אבל החשיבות הגדולה היא קודם כול לעצור ולהקשיב.

איך אפשר לברר בעדינות

במקום לשאול הרבה שאלות או להוכיח לו שיש לו כן חברים, כדאי לשאול בצורה פתוחה:

• "עם מי הרגשת יותר בנוח היום?"

• "היה מישהו שחיפשת ולא מצאת?"

• "קרה משהו בהפסקה שגרם לך להרגיש לבד?"

שאלות כאלה מאפשרות לילד לדייק לעצמו - האם זו תחושה של רגע, או מצב שחוזר שוב ושוב.

לתווך בין תחושה למציאות

עבור ילדים, החוויה הרגשית היא לפעמים “הכול או כלום”. אם לא שיחקו איתם באותו יום, הם יכולים להרגיש שאין להם בכלל חברים. כאן התפקיד שלנו כהורים הוא גם להכיר ברגש, וגם לעזור לפרק אותו לגורמים. להגיד למשל: “אני שומעת שהרגשת לבד היום. בוא נחשוב יחד אם יש מישהו שכן נעים לך איתו לפעמים.”

כך הילד לומד להבחין בין תחושת רגע לבין מציאות רחבה יותר.

מי יכול לעזור בבית הספר

להורה יש שותפים. לפעמים המורה או היועצת רואים דברים שלא תמיד נראים מהבית. כדאי לשתף אותם בדאגה, לא כהאשמה אלא כבקשה לשים לב: האם הילד מצטרף למשחקים? האם הוא יוזם קשר? האם יש רגעים שבהם אפשר לחזק אותו בחיבור לקבוצה קטנה?

איך תומכים בבית

• להקשיב בסבלנות, גם אם זה נשמע חוזר.

• לחזק תחומים שבהם הילד מצליח ומרגיש טוב עם עצמו.

• ליזום מצבים חברתיים קטנים ומנוהלים יותר - מפגש עם ילד אחד, חוג מותאם - שבהם החוויה יכולה להיות חיובית יותר.

מתי לפנות לעזרה נוספת

אם התחושה הזו חוזרת לאורך זמן, אם הילד נמנע שוב ושוב ממפגשים, או אם אנחנו רואים ירידה בביטחון העצמי - ייתכן שהוא זקוק למרחב טיפולי שייתן מקום גם לרגש וגם לחברה.

בחברותא הקבוצות הטיפוליות מונחות ע"י מטפלות מקצועיות ומנוסות. הילדים מקבלים ליווי רגשי לצד תרגול של קשרים חברתיים, בתוך מסגרת מכילה ובטוחה שמדמה את מה שקורה בכיתה ובחיים החברתיים. זהו מקום שבו אפשר להבין את עצמם טוב יותר, להתמודד עם רגשות של בדידות או חוסר שייכות, ולבנות בהדרגה ביטחון, קרבה וחברות אמיתית.

סיפור מהקבוצות

יאיר (שם בדוי) ילד בכיתה ד', הגיע אלינו לקבוצה ושיתף - "אין לי חברים בכיתה". כשהקשבנו לו יותר לעומק, התבררה תמונה מורכבת: לפעמים כן היו סביבו ילדים, אבל הוא הרגיש שהחברות לא יציבה - שפעם מזמינים אותו ופעם לא, שפעם הוא מרגיש חלק ופעם נשאר בחוץ. התחושה הזו בלבלה אותו, וגרמה לו להאמין שאין לו בכלל חברים.

בקבוצה הוא מצא מקום לדבר על זה, להבין את עצמו טוב יותר, ולגלות שהוא לא היחיד שמרגיש ככה. תוך כדי משחקים ושיחות הוא למד לזהות את הרגעים שבהם כן נוצר קשר, לנסות שוב גם אחרי אכזבה, ולבנות ביטחון בהדרגה. עם הזמן התחושה של “אין לי חברים” הפכה לפחות מוחלטת - והתחיל לצמוח שם מקום של קרבה ושייכות.

לסיכום

המשפט “אין לי חברים” הוא נקודת פתיחה לשיחה, לא סימן שהכול אבוד. כשהורה עוצר, מקשיב, ומנסה להבין יחד עם הילד מה מסתתר מאחורי המילים - כבר נוצר שינוי. לפעמים זה רק רגע שצריך ללוות אותו באמפתיה. ולפעמים זו קריאה לעזרה, שאפשר לתת לה מענה - בבית, בבית הספר, ובמידת הצורך גם במסגרות טיפוליות מתאימות.