כשילד לא מבקש להצטרף – והוא פשוט נשאר בצד

הוא לא מבקש להצטרף. ואם אף אחד לא פונה אליו – הוא בוחר ללכת.

בהפסקה הם כבר בתוך המשחק.

הכדור עף מצד לצד, הצחוק באוויר, השמות נזרקים.

והוא –

עומד בצד.

לא רחוק מדי, לא קרוב מדי.

בדיוק בנקודה שממנה אפשר לראות הכול –

אבל קשה מאוד להיכנס.

אתה רואה את זה מהצד.

הוא רוצה להיות חלק.

אבל הוא לא ניגש.

לא שואל.

לא מבקש.

הוא פשוט מחכה.

ואם אף אחד לא מזמין – הוא מוותר.

והולך.

"לא היה לי חשק"

בבית הוא יגיד את זה.

משפט שקט, רגיל, לא דרמטי.

אבל אתה מרגיש שזה לא מדויק.

כי זה לא חוסר רצון –זה חוסר מקום.

יש ילדים שזקוקים להזמנה ברורה.

לא כי הם לא רוצים חברים.

ולא כי הם לא יודעים לדבר.

אלא כי בתוך קבוצה –

הם מרגישים זרים.

הם לא יודעים מתי מתאים להיכנס,

מה להגיד,

איך לא להיתפס כ"מוזר",

איך לא להרוס את השיחה שרצה כבר.

אז הם שותקים.

או נשארים לבד.

או בוחרים בילד אחד שיותר נעים איתו – או בילדה.

וזה נראה מבחוץ כמו בחירה.

אבל לפעמים זו פשוט הדרך היחידה לא להיפגע.

ההרגל הזה – לפעמים נשאר הרבה אחרי שהמשחק נגמר

וכמו כל הרגל – אם לא עוצרים אותו, הוא נטמע.

ונהיה חלק מהתפיסה העצמית:

"אני לא שייך."

הסיפור של עומר (שם בדוי), בן 10

כשהוא הגיע לקבוצה ב’חברותא’, הוא בקושי דיבר.

כשהתבקש לתאר מה הוא מרגיש בכיתה,

הוא אמר בשקט: "אני מרגיש שהם מסתדרים בלעדיי.

"והוסיף: "אני לא רוצה שיחשבו שאני נדחף."

אז לא דחפנו אותו.

לא אמרנו לו “פשוט תיכנס”.

לא דיברנו איתו על "לבטא את עצמו".

רק בנינו מקום.

שהוא יוכל לבדוק בו מה קורה כשהוא מנסה.

פעם אחת שיתף.

פעם שנייה הציע רעיון.

פעם שלישית הצטרף בעצמו למשימה.

ובמפגש השביעי –הוא כבר הגיע עשר דקות לפני כולם,

וישב ליד הדלת בציפייה.

ואמר: "אני אוהב לבוא לפה.

לכאן אני מרגיש שייך"

וזה כל ההבדל.

כשהוא לומד להצטרף בלי לחכות להזמנה –

כשהוא מרגיש מבפנים שהוא מתאים – גם בלי שיגידו לו את זה בקול,

וכשהוא מרגיש בפעם הראשונה שיש לו מקום –

לא כי ויתר על עצמו,

לא כי עשה מה שכולם עושים,

אלא בדיוק כמו שהוא –

משהו עמוק בו נרגע.

הדריכות נעלמת,

והתחושה הזו –

של שייכות שלא תלויה באישור חיצוני –

היא תחושה שנשארת.

וברגע שהדלת הזו נפתחה –

היא כבר לא נסגרת בחזרה.