למה אני עושה את זה כל כך הרבה שנים? הסיפור של מרכז חברותא

הרגע שבו הבנתי שמשהו חסר

אני זוכרת ילד שישב מולי בטיפול.

דיברנו על חברים.

על איך מצטרפים למשחק.

איך יודעים מתי לדבר ומתי לעצור.

איך לא להיעלב מכל דבר.

הוא הבין הכל.

חשב יחד איתי.

ענה יפה.

ואז, שבוע אחר כך, הוא אמר לי:

"אני יודע מה להגיד... אבל בכיתה זה פשוט לא יוצא לי."

והמשפט הזה לא עזב אותי.

כי פתאום הבנתי שמשהו חסר.

ילדים יכולים להבין מצוין מה "נכון" לעשות חברתית.

אבל ברגע האמיתי -

כשהלב נלחץ,

כשלא בטוחים בעצמם,

כשמפחדים להידחות - זה כבר משהו אחר לגמרי.

ואת הדבר הזה אי אפשר ללמוד רק מלדבר עליו.

צריך לחוות אותו.

צריך להיות בתוך קבוצה.

להרגיש מה קורה כשמנסים להצטרף.

מה קורה כשלא מצליחים.

מה קורה כשכן.

לגלות איך נשמעים לאחרים.

ללמוד להבין סיטואציות חברתיות מבפנים, לא רק מבחוץ.

לאט לאט התחלתי לעבור מטיפולים פרטניים לעבודה בקבוצות.

בלי שתכננתי, התחיל להיווצר משהו שהוא הרבה יותר מקבוצה.

עם השנים הצטרפו עוד ועוד ילדים, הורים, מטפלות ונשות מקצוע.

הקבוצות גדלו.

הצוות התרחב.

והיום, חברותא היא כבר בית עבור הרבה מאוד ילדים ומתבגרים.

מקום שאפשר להגיע אליו בלי להרגיש שצריך להיות "מקובל", "זורם" או "חזק".

מקום שמבין גם את הילדים השקטים והמופנמים,

וגם את הילדים הסוערים, הרגישים

או אלה שכל הזמן מסתבכים חברתית בלי להבין למה.

לאורך השנים ראינו מאות ילדים משתנים.

לפעמים זה ילד שפעם עמד בצד ופתאום מצליח להיכנס למשחק.

לפעמים זו נערה שמפסיקה להרגיש לבד בתוך קבוצה.

ולפעמים אלה דווקא הדברים הקטנים שאף אחד מבחוץ לא היה שם לב אליהם -

אבל בבית יודעים כמה הם משמעותיים.

ואולי זו הסיבה שאני עדיין כל כך אוהבת את מה שאני עושה.

כי בסוף, ילדים לא צריכים רק שיסבירו להם איך להיות בחברה.

הם צריכים מקום אמיתי להתנסות בו בקשר.

שרית דינרי

מייסדת ומנהלת מרכז חברותא - הבית למיומנויות חברתיות לילדים ומתבגרים