לילד יש חברים אבל קשה לו חברתית- איך זה יכול להיות?
- מרכז חברותא
- לפני 20 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
לילד יש חברים אבל קשה לו חברתית - איך זה יכול להיות?
זו אחת השאלות המבלבלות ביותר עבור הורים.
הרי יש לו חברים, הוא לא יושב לבד בהפסקה, ואפילו מגיעים אליו חברים הביתה.
אז למה משהו עדיין לא מרגיש נכון?"
למה הוא בכל זאת חוזר מבית הספר עצוב?
למה כל ריב קטן מרסק אותו?
למה הוא כל הזמן בודק אם עדיין רוצים להיות חברים שלו?
זה בדיוק המקום שבו הרבה הורים נתקעים - כי כל הסימנים ה"רשמיים" תקינים, ובכל זאת משהו לא מרגיש רגוע.
התשובה היא שהשאלה הנכונה לא הייתה מעולם "כמה חברים יש לו".
היא בעצם הייתה "האם הוא מרגיש בטוח בתוך הקשרים שיש לו".
וזה יכול להיראות בכמה דרכים שונות לגמרי - חלקן אפילו הפוכות זו לזו.
דרך ראשונה: כשהקשר מרגיש כל הזמן בסכנה
אלה הילדים שכל ריב קטן מרסק אותם. שכל הודעה שלא נענתה מספיק מהר מרגישה כמו איתות שמשהו נגמר. שבודקים שוב ושוב: הוא עדיין רוצה להיות חבר שלי? עדיין יזמינו אותי בפעם הבאה?
יש להם חברים אמיתיים. הקשר קיים. אבל הוא אף פעם לא מרגיש יציב מספיק כדי להניח שהוא פשוט שם, גם בלי אישור מתמיד מחדש.
דרך שנייה: כשלהיות נחמד הוא תפקיד, לא תכונה
יש ילדים שאנחנו נפגשות איתם עם יכולת חברתית גבוהה לגמרי - יוזמים, מצחיקים, מזמינים אחרים למשחק.
אצל חלקם, במהלך העבודה הקבוצתית, אנחנו רואות שהקלות הזאת נלמדה, לרוב אחרי חוויה לא פשוטה: כדי להיות רצוי, צריך להיות מצחיק, נעים, זמין, מסכים. הוא נהיה טוב בזה. ממש טוב.
מיומנות חברתית גבוהה כזאת יכולה לנבוע מנוחות פנימית אמיתית - או מהסתגלות מתמדת כדי להימנע מדחייה. מבחוץ, אי אפשר תמיד להבדיל ביניהן.
רק אחרי כמה שבועות שמות לב המנחות למשהו: הילד הזה כמעט אף פעם לא אומר "לא". לא מציע דעה שונה. לא מבקש לשנות משחק, גם כשברור שהוא לא נהנה ממנו. וברגע הנדיר שבו הוא בכל זאת מעז - לרגע קט, לפני שהוא חוזר לתפקיד המוכר - אפשר לראות כמה זה עלה לו.
דרך שלישית: כשהכול תלוי בקשר אחד בלבד
יש ילדים אחרים שהתמונה הפוכה כמעט לגמרי. הם נינוחים ברוב המקומות, יודעים להסתדר, לא מתקשים להצטרף. חוץ מכלפי חבר אחד ספציפי - ה"הכי טוב שלהם".
שם, לפעמים, הם מוותרים על כל דעה, כל אי-הסכמה, רק כדי לא לסכן את הקשר היחיד שהם הכי חוששים לאבד. אנחנו רואות את זה גם בתוך קבוצה: ילד שמתווכח בקלות עם כל אחד אחר, ופתאום נעצר, נסוג, מסכים - ברגע שמדובר דווקא בחבר ההוא.
מה משותף לשלוש הדרכים?
בכל שלוש, הקושי איננו ביכולת ליצור קשר. הילדים האלה יודעים ליצור קשר מצוין. הקושי הוא במשהו שקורה אחרי זה. היכולת להתחיל קשר היא מיומנות. היכולת להישאר עצמך בתוכו היא משהו אחר לגמרי.
אולי זו ההגדרה הפשוטה ביותר לביטחון בתוך קשר.
אז מה כדאי לבדוק בכל אחת מהדרכים?
לא כמה חברים יש לו, ולא כמה קל לו להצטרף. אלא: האם הוא יכול להתעצבן על חבר, ועדיין להאמין שהם יישארו בקשר? האם הוא פעם מסרב, מבקש, בוחר במשהו שלא כולם רצו - בלי לפחד שזה יעלה לו במחיר?
ובנימה אישית - לפעמים לילד באמת אין חברים. אבל לפעמים יש לו חברים - והקושי נמצא במקום אחר לגמרי.
להבין איפה בדיוק נמצא הקושי, זו בדרך כלל תחילת הדרך לעזור.
במרכז חברותא העבודה הקבוצתית לאורך זמן מאפשרת לזהות בהדרגה את הדפוסים החברתיים שהילד חוזר אליהם שוב ושוב. בתוך הקשרים שנוצרים בקבוצה, הדפוסים האלה הופכים גלויים יותר - וגם המחירים שהם גובים ממנו.
המטפלות מסייעות לילד לזהות את הדפוסים האלה, להבין כיצד הם משפיעים על הקשרים שלו, ולבחון דרכים חדשות להתמודד במצבים דומים. בהדרגה, התגובה האוטומטית מפנה מקום לבחירה מודעת, ולחוויה בטוחה ומשוחררת יותר בתוך קשרים.
במרכז חברותא פועלות קבוצות טיפוליות לילדים, מתבגרים וצעירים, בהנחיית עובדות סוציאליות קליניות. לכל פונה אנו מקיימים שיחת התאמה אישית, כדי להבין את הצרכים, לבחון האם טיפול קבוצתי הוא המענה הנכון, ולהתאים את הקבוצה המתאימה ביותר.
