עם חבר אחד זה עובד, בחבורה פחות: למה קשה לילדים ולמתבגרים להשתלב בקבוצה?
עם חברה אחת, נערה בכיתה ח' מדברת בלי הפסקה. היא מצחיקה, פתוחה, יודעת בדיוק מה להגיד. כשהן חמש, היא כמעט לא מוציאה מילה.
ילד בכיתה ג' מבלה אחר צהריים נהדר עם חבר שהגיע אליו הביתה. למחרת, בהפסקה, אותו חבר משחק כדורגל עם עוד שישה ילדים, והוא מסתובב בשולי המגרש ולא נכנס.
נער בכיתה י' נמצא בקבוצת הווטסאפ של החברים, קורא כל הודעה וכמעט לא כותב בה כלום.
ויש גם ילדים שהקושי שלהם נראה בדיוק הפוך: ילדה שבשיחה עם חברה אחת קשובה ונעימה, אבל בחבורה מדברת בלי הפסקה ולא תמיד שמה לב איך האחרות מגיבות.
להורים זה לא תמיד נראה כמו קושי חברתי. הרי הוא יודע להיות חבר. היא יודעת ליצור קשר. יש לה חברה קרובה.
אבל להיות בקשר עם אדם אחד ולמצוא את המקום בתוך קבוצה הן שתי יכולות שונות. אפשר להרגיש בטוחים ונינוחים בקשר קרוב, ובכל זאת להתקשות כשהמצב החברתי נעשה מורכב יותר.
השתלבות בקבוצה דורשת מיומנויות שונות מקשר של אחד על אחד: היכולת לקרוא כמה אנשים במקביל, לזהות מתי ואיך להצטרף, לחלוק תשומת לב ולמצוא מקום גם כשהקבוצה משתנה.
וכשילד או מתבגר רוצים להיות חלק מהחבורה ולא מצליחים למצוא בה את מקומם, כדאי להבין מה קורה שם - גם אם יש להם חבר קרוב.
קבוצה היא לא כמה קשרים של אחד על אחד ביחד
בשיחה של שניים יש תור טבעי. אני מדבר, את עונה. אם שתקתי, את שמה לב. אם אמרתי משהו לא מדויק, יש זמן לתקן. תשומת הלב של האחר מופנית אליי רוב הזמן.
בקבוצה כל זה משתנה.
צריך לעקוב אחרי כמה אנשים בבת אחת - לא רק אחרי מה שהם אומרים, אלא גם אחרי מה שקורה ביניהם. לזהות מתי יש פתח להיכנס לשיחה שכבר התחילה, ולהצליח להיכנס בלי לקטוע ובלי לחכות עד שהרגע עובר.
צריך גם להתמודד עם זה שלא כל דבר שאומרים מקבל תגובה. שמישהו אחר הצחיק את כולם. שהחברה הקרובה מדברת עכשיו עם מישהי אחרת. שלא אני בחרתי מה עושים.
ובתוך כל זה צריך למצוא דרך להיות נוכח: להביע את עצמי בלי להשתלט, לתת מקום לאחרים בלי להיעלם, ולהישאר חלק גם כשאני לא במרכז.
גם המקום של כל אחד בקבוצה משתנה כל הזמן. מי מוביל עכשיו, מי מחליט, מי מתקרב למי, מי מכיר את הבדיחה הפנימית ומי פחות. תשומת הלב עוברת מאחד לאחר והדינמיקה משתנה תוך כדי.
לכן יש ילדים ומתבגרים שקשר של אחד על אחד הוא המקום שבו הם במיטבם, ובחבורה משהו נעשה עבורם הרבה יותר מורכב.
איך קושי להשתלב בקבוצה נראה ביסודי, בחטיבה ובתיכון?
ביסודי הקושי יכול להופיע בעיקר במשחק ובהפסקות.
ילד עומד ליד משחק שכבר התחיל ולא יודע איך להיכנס. ילד אחר דווקא נכנס, אבל מתקשה להישאר אם הוא לא זה שקובע את החוקים. יש מי שבמפגש של שניים נהנה מאוד, אבל ביום הולדת נצמד להורה או לחבר אחד. ובהפסקה, אם החבר הקרוב עסוק עם ילדים אחרים, הוא נשאר בצד במקום להצטרף.
בחטיבה ובתיכון העולם הקבוצתי נעשה מורכב עוד יותר. החבורה נמצאת לא רק בבית הספר, אלא גם בתוכניות לסוף השבוע, בקבוצות הווטסאפ, בבדיחות הפנימיות ובשאלה מי ידע על המפגש ומי שמע עליו רק אחר כך.
נערה יכולה להיות פתוחה ומצחיקה עם חברה אחת, ובתוך חבורה כמעט לא לדבר. היא רוצה להצטרף לתוכניות, אבל מחכה שיזמינו אותה. כשהחברה הקרובה שלה מתחברת לבנות אחרות, היא מרגישה פתאום פחות בטוחה במקום שלה. היא יכולה להיות במפגש כל הערב ולחזור הביתה בתחושה שהייתה שם, אבל לא באמת הייתה חלק.
נער יכול להיות בחבורה, לצחוק ולהשתתף, ובכל זאת להרגיש שהמקום שלו שם תלוי בחבר אחד. בשיחה של שלושה הוא מדבר בחופשיות, ובשיחה של שישה כמעט לא.
בגיל ההתבגרות, כשהמקום בחבורה מקבל משמעות גדולה יותר, רגע חברתי לא מוצלח יכול להרגיש משמעותי מאוד. יש מתבגרים שמעדיפים לכן לשתוק או להישאר בצד במקום להסתכן. מבחוץ זה יכול להיראות כמו שקט. מבפנים זו יכולה להיות תחושה מתמשכת של עמידה על הסף.
לפעמים הקושי נראה בדיוק הפוך
לא כל ילד שמתקשה בקבוצה נעלם בתוכה.
יש ילדים ומתבגרים שנכנסים לקבוצה חזק מדי. הם מדברים הרבה, מנסים שוב ושוב להצחיק, מתקשים לחכות, רוצים להיות במרכז או ממשיכים בנושא שלהם כשהקבוצה כבר עברה הלאה.
אחד על אחד הם יכולים להיות חברים קשובים ונעימים. דווקא כשהם צריכים לחלוק את תשומת הלב עם עוד ילדים, משהו משתנה.
האחרים עשויים להגיב בחוסר סבלנות, בהתרחקות או בפחות רצון להיפגש שוב. וכך ילד שמאוד רוצה להיות חלק עלול למצוא את עצמו דווקא בחוץ, לפעמים בלי להבין מה קרה.
הילד שנעלם בקבוצה והילד שתופס בה הרבה מקום נראים שונים לגמרי, וגם הסיבות להתנהגות שלהם יכולות להיות שונות. אבל אצל שניהם כדאי להתבונן בשאלה: מה קורה להם כשהם צריכים למצוא את מקומם בין כמה ילדים?
העדפה או קושי חברתי? כך אפשר להבחין
חשוב לומר את זה בבירור: לא כל ילד צריך חבורה גדולה.
יש ילדים ומתבגרים שקשר קרוב עם חבר אחד, או קבוצה קטנה של שניים-שלושה חברים, הוא בדיוק מה שמתאים להם. זו לא בעיה, ואין צורך לשנות את זה.
גם מופנמות אינה קושי חברתי. ילד יכול להיות שקט מאוד בקבוצה ולהרגיש בה בטוח, רצוי ושייך.
לכן השאלה החשובה אינה כמה חברים יש לילד או כמה הוא מדבר בחבורה, אלא איך הוא מרגיש ומתפקד בתוך הקשרים שהוא רוצה.
כדאי לשים לב לכמה דברים:
האם הילד מרוצה מהחיים החברתיים שלו, או שהוא מדבר על בדידות, על כך שלא מזמינים אותו או שכולם עושים דברים בלעדיו?
האם היא נמנעת ממפגשים קבוצתיים מפני שהיא באמת מעדיפה משהו אחר, או מפני שהיא רוצה להשתתף אבל חוששת ממה שיקרה שם?
מה קורה אחרי מפגש של כמה ילדים? האם הוא חוזר רגוע, או מותש, פגוע או עסוק שוב ושוב במה שאמר, במה שאמרו לו ובמי שלא הגיב?
האם כל העולם החברתי שלו תלוי בחבר אחד? ומה קורה כשהחבר הזה לא נמצא, מתחבר לאחרים או עובר למסגרת אחרת?
והאם הקושי מופיע רק בחבורה מסוימת, או חוזר במקומות שונים - בכיתה, בחוג, בתנועת הנוער או בקבוצות אחרות?
ילד שמעדיף מעט קשרים קרובים וטוב לו בהם לא זקוק לעזרה רק מפני שאינו "ילד של חבורה". אבל כשהילד רוצה להיות חלק ולא מוצא את הדרך פנימה, או כשהמפגש הקבוצתי כרוך שוב ושוב בתסכול, הימנעות או מחיר רגשי משמעותי, כדאי לנסות להבין מה מקשה עליו.
מה אפשר לעשות כשהילד מתקשה להשתלב בקבוצה?
הדחף הטבעי הוא לעזור מיד:
"למה לא הלכת אליהם?"
"פשוט תגיד משהו."
"תציעי לכולן לבוא אלינו."
"אל תשב בצד."
אבל כשהילד כבר מרגיש לא בטוח בתוך קבוצה, דחיפה עלולה להוסיף עוד לחץ. ובגיל ההתבגרות, ניסיון של ההורים לנהל את החבורה מבחוץ עלול דווקא להרחיק.
יש כמה דברים שאפשר לעשות אחרת:
להתחיל ממה שכבר עובד
אם קשר של אחד על אחד קל לילד, אפשר לעיתים להרחיב אותו בהדרגה.
ביסודי אפשר, למשל, להזמין שני חברים מוכרים במקום אחד. אצל מתבגרים אפשר לעודד הזדמנויות להיות עם קבוצה קטנה של חברים מוכרים, בלי לארגן עבורם את המפגש.
המטרה אינה לדחוף לחבורה גדולה, אלא לאפשר התנסות הדרגתית במצבים מעט יותר מורכבים מאלה שכבר נוחים לילד.
לחפש מסגרות שיש בהן משהו משותף לעשות
חוג, קבוצת ספורט, תנועת נוער או התנדבות יכולים להקל על ילדים ומתבגרים מסוימים.
כשיש פעילות משותפת, לא צריך ליצור את כל האינטראקציה החברתית מאפס. יש נושא, משימה או עניין שמחברים בין המשתתפים, ולעיתים קל יותר למצוא כך מקום בתוך הקבוצה.
להתעניין במה שקורה בחבורה, בלי לחקור
במקום לשאול רק "עם מי היית?", אפשר להתעניין במה עשו, על מה דיברו, מה היה מצחיק או מה היה פחות נעים. לפעמים מתוך הסיפור אפשר להבין הרבה על המקום של הילד בקבוצה, בלי להפוך את השיחה לתחקיר.
לא למהר להרגיע
"אבל יש לך חברה מדהימה" יכול להיות נכון לגמרי, ובכל זאת לא לענות על מה שהנערה מנסה לומר כשהיא מספרת שבחבורה היא מרגישה שקופה.
לפעמים הדבר החשוב הראשון הוא להבין את החוויה שלה, לפני שמנסים להוכיח לה שהמצב בעצם בסדר.
ואם הילד דווקא תופס יותר מדי מקום?
עדיף לדבר על רגע מסוים, בפרטיות ובסקרנות, ולא להגדיר את הילד.
"אתה תמיד משתלט" כמעט לא משאיר מקום לשיחה.
לעומת זאת, "שמתי לב שכשכולם דיברו על הטיול היה לך מאוד חשוב לספר את מה שקרה לך" מאפשר להתבונן יחד במה שקרה, בלי להפוך התנהגות מסוימת לתכונת אופי.
ועדיין, יש גבול למה שהורה יכול לראות ולעשות. ההורה אינו נמצא בהפסקה, בחבורה או בקבוצת הווטסאפ. הוא שומע על מה שקרה אחרי שזה כבר קרה, מנקודת המבט של הילד, ולעיתים בגרסה חלקית מאוד.
למה קבוצה טיפולית יכולה לעזור דווקא בקושי להשתלב בקבוצה?
כשקושי מופיע בעיקר בתוך קבוצה של בני גיל, לא תמיד קל להבין אותו מבחוץ.
בטיפול אישי, שיש לו ערך רב במצבים רבים, הילד נמצא בקשר של אחד על אחד עם מבוגר קשוב. עבור חלק מהילדים שמתוארים כאן, זה דווקא מצב שבו הם מרגישים נינוחים ומתפקדים היטב.
בקבוצה של בני גיל אפשר לראות דברים אחרים.
אפשר לראות איך ילד נכנס לשיחה או מחכה בצד. איך נערה מגיבה כשכמה בנות מדברות יחד. מה קורה כשמישהו אחר מקבל את תשומת הלב, כשלא בוחרים בי, כשאני רוצה לומר משהו ולא מוצא את הרגע, או כשאני נכנס שוב ושוב לפני האחרים.
הדברים האלה אינם רק נושא לשיחה - הם מתרחשים בתוך היחסים עצמם.
קבוצה טיפולית מאפשרת להתבונן במה שקורה בזמן אמת, להבין את הדפוס ולנסות אפשרויות אחרות בתוך מרחב בטוח ומונחה.
אפשר להתנסות בלהגיד משהו בתוך שיחה של כמה אנשים. לחכות עוד רגע לפני שנכנסים. לנסות להצטרף. להתמודד עם רגע שבו לא קיבלתי את התגובה שקיוויתי לה - ולהישאר בקשר.
ההתנסות נעשית עם בני גיל, בתוך מרחב טיפולי שמאפשר לעצור, להבין ולנסות שוב.
המטרה היא שההתנסויות האלה יהפכו בהדרגה לחלק מהאפשרויות שהילד או המתבגר יכולים לקחת איתם גם לקשרים שמחוץ לקבוצה.
אם זיהיתם כאן את הילד או הנערה שלכם
אם אתם לא בטוחים אם מדובר בהעדפה טבעית או בקושי, ואם אתם מתלבטים האם קבוצה יכולה להתאים - זו בדיוק שאלה שאפשר לבדוק יחד.
שיחת התייעצות קצרה נשמע מה אתם רואים, ונחשוב יחד אם המענה הקבוצתי בחברותא יכול להתאים לילד או למתבגר שלכם, או אם נכון לחשוב על כיוון אחר.
