פתאום החברים הם כל העולם: מה קורה לבנים בגיל 12-14?
בסביבות גיל 12 משהו מתחיל להשתנות בעולם החברתי של בנים.
החברים שהיו פעם בעיקר ילדים שכיף לשחק, לדבר או להעביר איתם את הזמן, הופכים בהדרגה למשהו גדול יותר. החבורה מקבלת יותר משמעות. חשוב מי בפנים ומי בחוץ, מי מצחיק, מי מוביל, מי מוזמן ומי נשאר קצת בצד.
ובאותו זמן מתרחש עוד שינוי: הילד עצמו מתחיל להסתכל על עצמו יותר דרך העיניים של בני גילו.
איך אני נראה בעיניהם? האם אני מצחיק? האם אני מקובל? האם אני ילדותי מדי? ומה אני צריך לעשות כדי שירצו אותי?
עבור רוב הבנים זה חלק טבעי מהמעבר לגיל ההתבגרות. אבל דווקא בתקופה הזאת קשיים חברתיים שלא תמיד בלטו קודם יכולים להתחיל לצוף.
המשחק החברתי נעשה מורכב יותר
בגיל צעיר יותר, חברות יכולה להיבנות סביב דברים פשוטים יחסית: אנחנו אוהבים לשחק באותו משחק, גרים קרוב או פשוט נהנים להיות יחד.
בגיל 12-14 כבר נדרשות יכולות מורכבות יותר.
צריך לדעת להשתלב בשיחה של כמה ילדים, להבין מתי להצטרף ומתי לעצור, לקרוא רמזים שלא נאמרים במילים, להתמודד עם כמה חברים שרוצים דברים שונים, לשאת תסכול ולהמשיך בקשר גם אחרי עלבון או אי הסכמה.
צריך גם להבין את מה שנמצא מתחת למילים.
"סתם צחקנו" יכול להיות באמת צחוק בין חברים - ולפעמים גם דרך לבדוק גבול.
"לא היה מקום" יכול להיות הסבר פשוט - ולפעמים הילד מבין היטב מה מסתתר מאחוריו.
לכן ילד שהסתדר חברתית לא רע בכיתה ד' או ה' יכול להתחיל להתקשות בכיתה ו', ז' או ח', גם בלי שקרה לו משהו חריג.
הילד לא בהכרח השתנה.
העולם החברתי סביבו נעשה מורכב יותר.
כבר לא מספיק שיהיה חבר - חשוב גם המקום בחבורה
בגיל הזה מתחזק מאוד הצורך להשתייך לקבוצה.
מי יושב ליד מי. מי נמצא בקבוצת הוואטסאפ. מי נפגש אחרי בית הספר. מי יודע על מה כולם מדברים. מי הוזמן. ומי גילה על המפגש רק אחר כך.
וזה אחד הדברים שיכולים לבלבל הורים: לילד יכולים להיות חברים ובכל זאת להיות לו קשה חברתית.
הוא יכול להיות חלק מהחבורה, אבל להרגיש שהוא צריך לעבוד קשה כדי לשמור על המקום שלו.
הוא יכול להיות מוזמן, אבל בעיקר בזכות חבר אחד.
הוא יכול להיות מוקף בילדים ועדיין לחשוש שברגע אחד משהו ישתנה והוא ימצא את עצמו בחוץ.
לכן בגיל הזה השאלה "יש לו חברים?" כבר לא תמיד מספיקה.
מי אני צריך להיות כדי שירצו אותי?
אחת המשימות הגדולות של גיל ההתבגרות היא להתחיל להבין מי אני.
אבל בדיוק כשהזהות הזאת מתחילה להיבנות, דעתם של בני הגיל מקבלת כוח עצום.
וכאן נוצר מתח לא פשוט: הרצון להיות אני מול הרצון להיות שייך.
ילד אחד מגלה שהדרך שלו להשיג מקום היא להצחיק.
אחר מסכים כמעט לכל דבר.
אחד הופך ליד החברים לקולני או פרובוקטיבי הרבה יותר מכפי שהוא בבית.
אחר לעולם לא יגיד שנפגע.
ויש ילדים שיצטרפו לדברים שלא באמת נעימים להם, כי האפשרות להיות שונים מהחבורה מרגישה מסוכנת יותר.
מאחורי התנהגויות שונות מאוד יכולה להסתתר אותה שאלה:
"מה אני צריך להיות כדי שירצו אותי?"
היכולת להשתייך לקבוצה ובכל זאת להישאר מחובר לעצמי עדיין נמצאת בבנייה.
אצל בנים, הרבה מהקשר עובר דרך צחוק
אצל בנים רבים בגיל הזה הומור, שטויות, עקיצות והקנטות הם חלק משמעותי מהקרבה.
זו יכולה להיות שפה נהדרת של חברות.
אבל היא דורשת יכולת חברתית מורכבת: להבין עם מי אפשר לצחוק ועל מה, להבחין אם האחר באמת נהנה, להרגיש מתי הבדיחה מיצתה את עצמה ולהצליח לעצור גם כשכל החבורה צוחקת.
כאן ילדים מסוימים מתחילים להסתבך.
ילד אימפולסיבי יכול להגיד משהו לפני שהספיק לחשוב.
ילד שרוצה מאוד להיות במרכז יכול להמשיך עוד קצת אחרי שהאחרים כבר רוצים שיעצור.
ילד שמתקשה לקרוא רמזים חברתיים יכול באמת לא להבין שהבעת הפנים של החבר השתנתה.
ואחר כך לומר בכנות:
"אבל מה כבר עשיתי? זה היה בצחוק."
בקצה השני נמצא הילד שמוכן לספוג הרבה מאוד צחוקים על חשבונו כדי לא לסכן את המקום שלו בחבורה.
גם הוא מנסה להשתייך.
דווקא כשהחברים חשובים יותר - הוא עשוי לספר לכם פחות
זה אחד הפרדוקסים של הגיל הזה.
העולם החברתי מעסיק את הילד יותר, אבל הוא לא בהכרח משתף בו יותר.
ילד צעיר יכול לחזור הביתה ולומר: "אף אחד לא שיחק איתי היום."
בן 13 יכול להיכנס לחדר ולענות:
"הכל בסדר."
לפעמים באמת הכל בסדר.
אבל בגיל הזה כבר יכולה להיות מבוכה גדולה סביב עצם ההודאה שנפגעתי, שלא הזמינו אותי או שאני לא יודע איך להשתלב.
להגיד "נעלבתי" פירושו להודות שהיה לי אכפת.
להגיד "אין לי עם מי להיות" עלול להרגיש כמו הודאה שמשהו בי לא בסדר.
לכן גם משפטים כמו "לא אכפת לי מהם", "הם סתם דפוקים" או "אני בכלל לא רוצה ללכת" לא תמיד מספרים את כל הסיפור.
ומה שקורה בטלפון הוא חלק מהחיים החברתיים
בגיל 12-14 הקשרים כבר לא נעצרים כשחוזרים הביתה.
קבוצות וואטסאפ, משחקים ורשתות מאפשרים לחבורה להמשיך להתקיים כמעט כל הזמן.
ולכן גם תחושת השייכות - או חוסר השייכות - יכולה להמשיך הביתה.
מי ענה למי, מי נמצא בקבוצה, מי ראה ולא הגיב, ומי העלה תמונה ממפגש שלא הוזמנתי אליו.
עבור ילד שכבר אינו בטוח במקום שלו, הדברים הקטנים האלה יכולים לקבל משמעות גדולה.
אז מה נורמלי בגיל הזה - ומתי כדאי לשים לב?
חוסר יציבות מסוים הוא חלק טבעי מהגיל.
חברויות משתנות. חבורות מתחברות ומתפרקות. יש ריבים, עלבונות ותקופות שבהן ילד מרגיש יותר או פחות שייך.
לא כל ריב מעיד על קושי חברתי. לא כל סוף שבוע בבית צריך להדאיג. ולא כל שינוי בחברות דורש התערבות של ההורים.
מה שכדאי לחפש הוא פחות את האירוע הבודד ויותר את הדפוס שחוזר על עצמו.
האם קשרים שוב ושוב מסתבכים באותה דרך?
האם הילד מצליח ליצור קשר אבל מתקשה לשמור עליו?
האם הוא תלוי מאוד בחבר אחד?
האם הוא נפגע שוב ושוב ולא מצליח להבין מה קרה?
האם הוא מוותר על עצמו כדי להישאר חלק מהחבורה?
האם הוא מסתבך שוב ושוב בגלל אימפולסיביות, צחוקים או קושי לעצור?
האם הוא מתחיל להימנע ממפגשים?
או אולי יש לו חברים - אבל הוא עסוק מאוד בשאלה מה הם חושבים עליו ומה עליו לעשות כדי להמשיך להיות חלק מהם?
אלה המקומות שבהם כדאי להתבונן קצת יותר לעומק.
במקום לשאול רק "יש לו חברים?"
אפשר לנסות לשאול שאלות אחרות:
איך הוא מרגיש כשהוא עם החברים שלו?
האם הוא יכול להיות הוא עצמו לידם?
האם הוא מצליח להגיד "לא" בלי להרגיש שהקשר נמצא בסכנה?
מה קורה לו כשלא בוחרים בו?
האם הוא יודע לתקן קשר אחרי שפגע או נפגע?
והאם החברויות שלו נותנות לו תחושת שייכות וביטחון - או דורשות ממנו מאמץ מתמיד כדי לשמור על המקום שלו?
לפעמים התשובות לשאלות האלה מספרות הרבה יותר ממספר החברים שיש לילד.
הוא יכול לדעת בדיוק מה צריך לעשות - ועדיין לא להצליח ברגע האמת
הורים לבנים בגיל הזה מוצאים את עצמם לא פעם אומרים:
"תחשוב רגע לפני שאתה אומר משהו."
"אם זה לא נעים לך, תגיד."
"אתה לא חייב לעשות הכל כדי שיקבלו אותך."
"פשוט תנסה להצטרף אליהם."
ולפעמים הילד אפילו מסכים.
הוא יודע שלא כדאי להמשיך עם הבדיחה כשהחבר כבר נפגע. הוא יודע שלא כל אי הסכמה אומרת שהחברות נגמרה. הוא יכול להסביר מצוין מה היה כדאי לו לעשות אחרת.
אבל לדעת מה נכון לעשות ולהצליח לעשות אותו בתוך הרגע החברתי הם שני דברים שונים.
ברגע שבו כולם צוחקים והוא סוף סוף במרכז, קשה לעצור.
ברגע שבו החברים בוחרים משהו אחר, העלבון מגיע לפני המחשבה.
וברגע שבו הוא חושש להישאר בחוץ, הרבה יותר קשה להגיד "לא מתאים לי".
זו אחת הסיבות שקושי חברתי לא תמיד משתנה רק דרך הסברים, עצות או שיחות עם מבוגרים.
למה טיפול קבוצתי יכול לעזור בקשיים חברתיים בגיל ההתבגרות?
כשכמה ילדים בני אותו גיל נמצאים יחד, הדברים מתחילים לקרות מעצמם.
אחד מנסה להיכנס לשיחה ולא מוצא את הרגע.
אחר חייב להצחיק כדי להרגיש שיש לו מקום.
אחד נעלב ונסגר.
אחר מוותר מיד על מה שהוא רוצה כדי שלא יכעסו עליו.
וילד אחר לא מבחין שהקבוצה כבר רוצה שיעצור.
אלה בדיוק הרגעים שקשה לשחזר בשיחה אישית.
בתהליך קבוצתי אפשר לפגוש אותם כשהם מתרחשים ולנסות להבין יחד עם הילד: מה רציתי שיקרה עכשיו? מה עשיתי כדי להשיג את זה? איך הילדים האחרים הגיבו? והאם הדרך שבה פעלתי באמת קירבה אותי למה שרציתי?
בהדרגה הילד מתחיל לזהות את הדפוסים של עצמו.
ואז נוצרת גם האפשרות לבחור אחרת.
להעז להיכנס לשיחה במקום להישאר בצד.
להיות מצחיק בלי להרגיש שהוא חייב להחזיק את כל החבורה.
לעצור כשהצחוק כבר עבר את הגבול.
להגיד שנפגע בלי להתנתק מהקשר.
להביע דעה שונה בלי להרגיש שהוא מסכן את המקום שלו.
ולהתאושש גם מרגע חברתי שלא הצליח.
השינוי הזה לא קורה מפני שמישהו לימד את הילד רשימה של "מיומנויות חברתיות". הוא נבנה בהדרגה מתוך ההתנסות עצמה - בתוך קשרים אמיתיים עם ילדים בני גילו.
בגיל 12-14, כשהחברים הופכים לחלק משמעותי כל כך מהאופן שבו ילד רואה את עצמו, המטרה היא לא רק שיהיו לו חברים.
המטרה היא שהוא יוכל למצוא את המקום שלו ביניהם - להרגיש שייך, ליצור קשרים טובים ולהישאר הוא עצמו גם בתוך החבורה.
במרכז חברותא בכפר סבא פועלות קבוצות טיפוליות לבנים בגילאי 12-14. ניתן להצטרף לקבוצות קיימות, לאחר שיחת היכרות ובדיקת התאמה.
