"אפשר לחשוב מה עשיתי, זה היה בצחוק."
מבחינתו, הוא באמת רק צחק. הוא זרק הערה, עקץ חבר או עשה שטות. בהתחלה כולם צחקו, אז הוא המשיך. ואז מישהו נעלב, התעצבן או ביקש ממנו להפסיק.
והוא לא ממש מבין על מה המהומה.
הרי לפני רגע כולם צחקו.
אנחנו פוגשות את זה לא מעט בקבוצות. לפעמים אלה דווקא ילדים חברותיים ומצחיקים, כאלה שמאוד רוצים להיות חלק מהחבורה. הקושי שלהם הוא לא בהכרח ליצור קשר. לפעמים הקושי נמצא ברגעים הקטנים שקורים בתוך הקשר - מתי להמשיך ומתי לעצור, מתי צוחקים איתי ומתי הצחוק כבר על חשבון מישהו, ומתי עקיצה היא חלק מהשפה בין חברים ומתי היא כבר פוגעת.
הגבולות האלה לא תמיד ברורים.
הומור, צחוקים וקשיים חברתיים
צחוקים, כינויים, עקיצות וקנטור הדדי הם חלק טבעי מהקשרים בין ילדים ובני נוער.
הם יכולים להיות דרך להתקרב, להרגיש שייך וליצור שפה משותפת.
ויש ילדים שהומור הוא ממש כוח שלהם.
רואים את זה גם בקבוצה.
ילד אומר משהו וכולם צוחקים.
הוא אומר עוד משהו ושוב כולם צוחקים.
בפעם השלישית כבר רק שניים צוחקים.
מישהו אחר מתחיל לדבר, אבל הוא עדיין מנסה להחזיר את הקבוצה לבדיחה.
מהצד אפשר לראות שהרגע עבר.
מתוך הסיטואציה עצמה זה הרבה פחות פשוט.
"למה לא עצרת?"
זו שאלה שהרבה הורים שואלים.
ודווקא כאן יש משהו שחשוב להבין. ברוב המקרים הילד יודע.
אם נדבר איתו אחר כך, הוא יכול להבין שהחבר נעלב.
הוא יודע שבשלב מסוים היה צריך להפסיק. לפעמים הוא אפילו מצטער באמת.
ואז, כמה ימים אחר כך, זה קורה שוב.
כי לדעת בדיעבד מה היה נכון לעשות ולזהות את הרגע שבו צריך לעשות את זה הם שני דברים שונים.
בתוך קבוצה של ילדים הכל קורה מהר.
מישהו אומר משהו, כולם מגיבים, הילד מתלהב ורוצה להמשיך.
ובאותו זמן הוא אמור גם לקלוט שמישהו הפסיק לצחוק, שהטון השתנה או שהילד שמולו כבר לא נהנה.
יש ילדים שקולטים את הדברים האלה מהר מאוד.
אחרים צריכים סימנים ברורים יותר.
אצל חלק מהילדים גם קשה לעצור רעיון שכבר עלה לראש. עד שהם מספיקים לחשוב אם כדאי להגיד אותו, הוא כבר בחוץ. אנחנו פוגשות את הפער הזה לא מעט גם אצל ילדים עם הפרעת קשב - הם יכולים לדעת היטב מה נכון לעשות, אבל ברגע החברתי עצמו מתקשים לעצור, לחכות או לקרוא את מה שקורה סביבם.
כשכולם מכירים אותי בתור "המצחיק"
לפעמים ילד מגלה שלהצחיק פשוט עובד לו.
כשהוא מצחיק, מסתכלים עליו. מגיבים אליו. הוא מרגיש שיש לו מקום.
ולאט לאט יכול להיווצר סביבו תפקיד - הוא הילד המצחיק.
לפעמים זה תפקיד נהדר. הוא באמת מצחיק והחברים אוהבים את זה.
אבל אנחנו רואות גם ילדים שמתחילים קצת להיתקע בתוכו.
ילד שמתקשה להישאר בשיחה בלי להכניס בדיחה.
ילד שממשיך לנסות להצחיק כשהבדיחה הראשונה לא עבדה.
ילד שלא כל כך יודע מה לעשות כשהוא לא זה שמחזיק את תשומת הלב של כולם.
הוא לא בהכרח חושב לעצמו "אני חייב להצחיק כדי שיאהבו אותי".
בדרך כלל זה הרבה פחות מודע מזה.
הוא פשוט עושה את מה שהוא מכיר, ומה שהרבה פעמים באמת עובד לו.
ולפעמים אותו ניסיון למשוך תגובה ולהיות חלק מהחבורה הוא גם מה שגורם לחברים להתחיל לחוות אותו כמציק.
ומה כשהצחוק הוא עליי?
אותו עולם של צחוקים ועקיצות דורש מהילד לדעת גם להיות בצד השני.
האם צוחקים איתי או עליי? האם זו עקיצה רגילה בין חברים או שמישהו מנסה לפגוע בי? האם להחזיר? להתעלם? להגיד שזה לא נעים?
יש ילד שיחזיר עקיצה וימשיך הלאה. ילד אחר ייפגע מאוד מאותו משפט. ויש ילד שיצחק יחד עם כולם ורק אחר כך יתברר שהוא בכלל נעלב.
ולפעמים גם אנחנו, המבוגרים, לא באמת יכולים לקבוע מבחוץ אם "זה היה בצחוק".
מה שקובע הוא לא רק מה נאמר, אלא מי אמר למי, מה הקשר ביניהם, מה קרה קודם ואיך כל אחד מהם חווה את הרגע.
מתי כדאי להתבונן קצת יותר מקרוב?
ילדים מגזימים לפעמים. הם אומרים דברים לא במקום, מספרים בדיחה שלא התקבלה כמו שציפו, פוגעים בלי להתכוון וגם נעלבים. חלק גדול מהלמידה החברתית קורה בדיוק כך.
לכן אנחנו לא מחפשות אירוע אחד. מה שמעניין הוא אם נוצר דפוס.
לפעמים דווקא סביב ההומור מתחילים להיווצר קשיים חברתיים שחוזרים שוב ושוב.
אם הילד ממשיך אחרי שהאחרים כבר רוצים לעצור, מופתע מכך שמישהו נפגע, מסתבך בגלל דברים שאמר "בצחוק", או מרגיש שהוא צריך כל הזמן לעשות שטויות כדי להיות חלק - כדאי לנסות להבין מה קורה שם.
ובמקרים כאלה, עוד שיחה על "מה היית צריך לעשות אחרת?" לא תמיד משנה הרבה.
כי לפעמים הוא כבר יודע את התשובה.
מה שקורה בקבוצה
זה אחד הדברים המשמעותיים בעבודה קבוצתית עם ילדים.
אנחנו לא צריכות רק לשמוע מהילד או מההורים מה קורה לו עם חברים.
בשלב מסוים, אותם דברים מתחילים לקרות גם בקבוצה.
הילד שממהר להצחיק יעשה את זה גם כאן.
הילד שלא שם לב שהאחר כבר נפגע ימשיך עוד קצת.
הילד שנפגע מעקיצה יגיב בדרך המוכרת לו.
ואז יש לנו אפשרות לראות יחד משהו שקשה מאוד לראות כשמדברים על אירוע שכבר הסתיים.
לא צריך למהר להגיד לילד מה הוא עשה לא נכון.
אפשר לחזור למה שקרה, לשים לב לתגובה של האחרים ולנסות להבין יחד למה דווקא שם היה לו קשה לעצור.
עם הזמן מתחילים להתגלות דברים שחוזרים על עצמם.
לפעמים ילד מגלה שכשהוא מרגיש שלא שמים לב אליו, הוא מיד מנסה להצחיק.
ילד אחר מגלה שהוא ממשיך עד שמישהו אומר לו באופן מאוד ברור "די", כי את כל הסימנים שהגיעו קודם הוא בכלל לא קלט.
ואחר מגלה שהוא בטוח שצוחקים עליו הרבה יותר ממה שהילדים האחרים התכוונו.
אלה רגעים משמעותיים, כי הילד מתחיל לזהות בעצמו משהו שעד אז המבוגרים בעיקר ניסו להסביר לו.
ובהדרגה הוא גם מתחיל לראות את שני הצדדים של הדפוס.
מה הוא נותן לו - תשומת לב, צחוק, תחושת שייכות ומקום בחבורה - ומה המחיר שלו כשהוא מופיע גם ברגעים שבהם הוא כבר לא מתאים.
מכאן אפשר להתחיל לנסות משהו אחר בתוך הקבוצה עצמה.
לפעמים לעצור קצת קודם. לפעמים לחכות רגע לפני שמחזירים עקיצה. לפעמים לתת למישהו אחר להחזיק את השיחה. ולפעמים לספר את הבדיחה ולהצחיק את כולם - כי זה באמת חלק ממנו ואין שום סיבה לוותר עליו.
המטרה היא לא להפוך ילד מצחיק לילד רציני.
ההומור שלו יכול להישאר חלק נהדר ממנו.
אבל כשהוא מתחיל להבין טוב יותר מתי ההומור מקרב אותו ומתי הוא דווקא מסבך אותו, וכשהוא מגלה שיש לו עוד דרכים למצוא מקום בתוך קשר, יש לו גם יותר אפשרות לבחור איך הוא רוצה להיות עם אחרים.
אם אתם מזהים אצל הילד שלכם דפוס דומה, והוא שוב ושוב מסתבך במצבים חברתיים למרות שהוא מאוד רוצה להיות חלק, אפשר להתייעץ איתנו ולבדוק יחד אם קבוצה יכולה להתאים לו.
