מעבר כיתה - האם הפעם יהיה אחרת?

עוד מעט מתחילה שנה חדשה, ואצל הרבה הורים עולה אותה תקווה: אולי הפעם יהיה אחרת.

מעבר לכיתה חדשה, לחטיבה או לתיכון מביא איתו ילדים חדשים, הרכב חברתי חדש והזדמנות להתחיל מחדש.

אם השנה שעברה הייתה קשה מבחינה חברתית, טבעי לקוות שהשינוי במסגרת ישנה גם את החוויה החברתית.

ולפעמים שינוי המסגרת באמת מאפשר משהו אחר.

אבל לפעמים, אחרי כמה שבועות או חודשים, מתחילים לראות שוב קשיים מוכרים - רק עם ילדים אחרים ובמסגרת אחרת.

אז איך אפשר להבין מה קורה? האם הקושי היה קשור בעיקר למסגרת הקודמת, או שיש משהו שחוזר גם בקשרים חדשים?

אין תשובה אחת שמתאימה לכולם. אבל יש כמה דברים שיכולים לעזור להסתכל על התמונה בצורה ברורה יותר.

כשהקושי קשור בעיקר למסגרת

יש מצבים שבהם הקושי נראה קשור בעיקר למה שנוצר במסגרת מסוימת.

למשל, כיתה שבה נוצרו קבוצות סגורות והיה קשה למצוא מקום, הדרה שהתקבעה, חוויה חברתית שלילית שהמשיכה להשפיע לאורך השנה או קבוצת חברים שהתפרקה.

אחת הדרכים להבין אם למסגרת יש חלק משמעותי בקושי היא להסתכל על הילד במפגשים חברתיים אחרים עם בני גילו.

האם בחוג או במסגרת אחרת הוא יוזם יותר, משתלב ומרגיש בנוח? האם לילדה שקשה לה מאוד בכיתה יש קשרים טובים ויציבים במקום אחר? האם הנער שמרגיש בחוץ בבית הספר מצליח למצוא את מקומו בקבוצות אחרות?

אם התמונה החברתית משתנה באופן משמעותי ממקום למקום, ייתכן שלסביבה המסוימת ולדינמיקה שנוצרה בה יש חלק משמעותי בקושי.

במצבים כאלה, שינוי מסגרת יכול להיות הזדמנות משמעותית. מפגש עם ילדים אחרים ועם סביבה חדשה עשוי לאפשר לילד להתחיל אחרת.

כשהקושי חוזר גם במקומות אחרים

יש גם מצבים שבהם קושי דומה מופיע שוב ושוב.

ילד שמתקשה להיכנס לקבוצה במסגרות שונות.

ילדה שנמנעת שוב ושוב מליזום כי היא חוששת מדחייה.

נער שמפרש בקלות תגובה של חבר כפגיעה ומתרחק.

נערה שאחרי ריב מתקשה לחזור לקשר, גם כשהקשר היה משמעותי עבורה.

כשקשיים דומים מופיעים מול ילדים שונים ובמסגרות שונות, כדאי לנסות להבין מה בדיוק חוזר: האם אלה מצבים דומים שהילד נקלע אליהם, הדרך שבה הוא מפרש אותם, האופן שבו הוא מגיב, או שילוב ביניהם.

לפעמים אפשר לזהות דרך תגובה שחוזרת על עצמה בתוך קשרים. לזה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על "דפוס": דרך שבה אנחנו נוטים לחשוב, להרגיש או להגיב במצבים מסוימים, ושחוזרת שוב ושוב.

זיהוי של דפוס כזה לא אומר שמשהו "לא בסדר" בילד. הוא פשוט מאפשר להבין טוב יותר מה קורה לו בתוך קשרים ומה עשוי לעזור לו.

ולפעמים התשובה היא "גם וגם"

בחיים, ההפרדה כמעט אף פעם לא כל כך ברורה.

יכול להיות שהכיתה באמת לא התאימה לילדה מסוימת, ובמקביל שכאשר היא מרגישה דחויה היא נוטה להתרחק מהר, וכך קשה לה יותר לתת לקשר הזדמנות נוספת.

יכול להיות שנער הגיע לקבוצה חברתית שלא קיבלה אותו, ובמקביל שהוא נוטה לוותר על קשר ברגע שהוא מרגיש שלא רוצים אותו.

שני הדברים יכולים להיות נכונים.

המטרה אינה לחפש "איפה הבעיה", ובוודאי לא מי אשם. החוויה החברתית של ילד מושפעת גם מהאופן שבו הוא חווה מצבים ומגיב אליהם וגם מהאנשים ומהסביבה שסביבו.

כשמבינים טוב יותר את שני הצדדים של המפגש הזה, קל יותר לחשוב מה יכול לעזור.

מעבר כיתה למסגרת חדשה - למה כדאי לשים לב?

בתחילת שנה קל מאוד להתחיל למדוד.

עם מי ישבת?

עם מי היית בהפסקה?

כבר יש לך חברים?

הזמינו אותך?

למי כתבת אחר הצהריים?

אבל השבועות הראשונים הם תקופה של היכרות והתארגנות. ילדים עדיין בודקים מי נעים להם, קבוצות מתחילות להיווצר, קשרים משתנים, ולא כולם מוצאים את המקום שלהם באותו קצב.

לכן לא כדאי למדוד את ההסתגלות רק לפי מספר החברים או לפי מה שקרה בהפסקה מסוימת.

יותר מועיל לבדוק אם משהו מתחיל להשתנות.

האם הילד מתחיל לזהות מישהו שנעים לו איתו?

האם יש רגעים שבהם הוא מרגיש קצת יותר בנוח?

האם הוא מנסה להתקרב, גם אם לא תמיד מצליח?

האם הילדה חוזרת הביתה עם חוויה אחת טובה לצד הדברים שעדיין קשים?

האם משהו משתנה משבוע לשבוע?

קשרים חברתיים לא נקבעים בשבוע הראשון. הם נבנים בהדרגה, ולעיתים לוקח זמן עד שילד או ילדה מרגישים שייכים ובטוחים במקום חדש.

הרחבנו על התקופה הזאת ועל מה שיכול לעזור לילדים ולמתבגרים בתחילת שנת הלימודים במאמר "שינויים ומעברים בתחילת שנה: איך לעזור לילדים ולמתבגרים להסתגל?".

כשהילד מספר שקשה לו - לא תמיד צריך מיד לפתור

כשילד חוזר הביתה ואומר "אף אחד לא דיבר איתי היום", קשה מאוד להורה לא לקפוץ מיד לפתרון.

"למה לא הלכת אליהם?"

"תנסה אתה ליזום."

"אולי תזמין מישהו הביתה?"

"אל תיקחי את זה כל כך קשה."

הכוונה טובה. אבל לפני שמציעים מה לעשות, כדאי קודם להיות רגע עם מה שהילד מספר.

"זה נשמע שהיה לך ממש לא נעים."

"רוצה לספר לי מה קרה?"

לפעמים זה כל מה שהילד צריך באותו רגע.

אם הוא רוצה לדבר, אפשר לנסות להבין יחד מה קרה - מה היה קשה לו, איך הוא הבין את הסיטואציה ומה עשה אחר כך.

המטרה אינה לחקור כל אינטראקציה ולא להפוך את ההורה למטפל. אבל כשקושי מסוים חוזר, סקרנות יכולה לעזור יותר מעצה מהירה. היא מאפשרת להבין לא רק מה ילדים אחרים עשו, אלא גם מה קרה לילד שלנו בתוך הסיטואציה.

מתי כדאי להסתכל מעבר ל"הוא עוד מסתגל"

אין מספר שבועות שאחריו אפשר לקבוע שההסתגלות הסתיימה.

במקום להסתכל רק על הזמן שעבר, כדאי להסתכל גם על הכיוון.

האם המצוקה פוחתת בהדרגה או דווקא מתחזקת? האם מתחילים להיווצר קשרים, גם אם לאט? האם הילד מצליח למצוא את מקומו לפחות בחלק מהמצבים? האם הוא ממשיך לנסות, או מתחיל להימנע יותר ויותר?

וכדאי לשאול גם שאלה נוספת: האם מה שקורה עכשיו מוכר לנו?

אם שוב מופיע אותו סוג של קושי שכבר ראינו מול ילדים אחרים ובמסגרות אחרות, ייתכן שכדאי להבין אותו לעומק ולא רק לחכות שהזמן יעשה את שלו.

כדאי לשים לב גם לאופן שבו הילד מתחיל לדבר על עצמו. יש הבדל בין "קשה לי בכיתה הזאת" לבין אמירות כמו "אף אחד אף פעם לא רוצה להיות חבר שלי" או "אני פשוט לא מסתדר עם ילדים".

ויש מצבים שבהם לא צריך לחכות כדי לראות אם הקושי יחזור. כאשר יש מצוקה משמעותית, הימנעות מבית הספר, הדרה או חרם מתמשכים, או פגיעה משמעותית בתפקוד ובמצב הרגשי של הילד - כדאי להתייחס לקושי ולבדוק כיצד אפשר לעזור.

כתבנו בהרחבה על השאלה מתי כדאי להפסיק רק לחכות שהקושי יחלוף במאמר "זה לא תמיד עובר לבד".

ואם מזהים משהו שחוזר - מה יכול לעזור?

להגיד לילד "אתה צריך יותר ליזום" או לילדה "אל תיקחי כל דבר ללב" בדרך כלל לא מספיק.

לא מפני שהם לא מבינים מה אומרים להם. לפעמים הם אפילו יודעים היטב מה היו רוצים לעשות אחרת.

הקושי הוא שברגע האמת - כשהילד רוצה להצטרף ולא יודע איך, כשהילדה מרגישה שחברה התרחקה ממנה, כשמישהו לא עונה או כשמתפתח ריב - התגובה המוכרת מגיעה מהר.

כדי שמשהו ישתנה, צריך קודם להבין מה קורה באותם רגעים. מה הילד חשב שקרה, מה הוא הרגיש, איך הוא הגיב, ומה קרה לקשר בעקבות התגובה שלו.

אחרי שמתחילים לזהות את הרצף הזה, אפשר בהדרגה גם להתנסות בדרכים אחרות: ליזום, לבטא צורך, להתמודד עם אי-הסכמה, להציב גבול או לחזור לקשר אחרי פגיעה.

לא כדי ללמד ילד איך הוא "אמור" להתנהג חברתית, אלא כדי שיהיו לו יותר אפשרויות לבחור מהן כשהוא נמצא בתוך קשר.

כשהקשרים עצמם הופכים לחלק מהטיפול

בקבוצה, הקשרים עצמם הופכים לחלק מהטיפול.

ילד שמצטרף לקבוצה פוגש ילדים אחרים וצריך בהדרגה למצוא את המקום שלו. עם הזמן אפשר לראות מה קורה לו בתוך הקשרים האלה.

האם הוא מחכה שאחרים יפנו אליו או מצליח ליזום? מה קורה כשהוא מרגיש שמישהו לא פנוי אליו? איך הוא מגיב לאי-הסכמה? האם הוא מצליח להישאר בקשר גם אחרי שנפגע? ומה משתנה כשהוא מתחיל להרגיש בטוח יותר?

בקבוצות בחברותא ילדים ומתבגרים מצטרפים לקבוצות שכבר פועלות לאורך זמן. אין תאריך אחד שבו כולם מתחילים ותאריך שבו כולם מסיימים. לכן במהלך הטיפול הם פוגשים באופן טבעי כניסה לקבוצה קיימת, בנייה והעמקה של קשרים, שינויים בהרכב הקבוצה וגם פרידות.

כשקושי שחוזר בחיים מופיע גם בתוך הקבוצה, אפשר לראות אותו בזמן אמת. המטפלות יכולות לעזור לילד לזהות מה קרה באותו רגע, להבין מה הוא הרגיש ואיך הגיב, לראות כיצד התגובה שלו השפיעה על מה שקרה בקשר - ולנסות בהדרגה אפשרויות אחרות.

כך הילד לא רק מדבר על מה שקשה לו מבחינה חברתית. הוא יכול להתנסות בתוך קשרים עצמם ולגלות שיש יותר מדרך אחת ליזום, להגיב, להתמודד עם פגיעה או אי-הסכמה ולהישאר בקשר.

מסגרת חדשה יכולה לשנות הרבה. אבל כשקושי דומה חוזר, כדאי לא להסתפק רק בשאלה אם המסגרת מתאימה, אלא לנסות להבין מה קורה לילד בתוך קשרים.

ההבנה הזאת יכולה לעזור להורים להבחין בין הסתגלות שזקוקה לזמן לבין קושי שזקוק לעזרה - ולבחור בצורה מדויקת יותר מה נכון לעשות.

אם אתם מתלבטים לגבי הקושי החברתי של הילד או הילדה שלכם ולא בטוחים אם כדאי לתת עוד זמן או לבדוק אפשרות לעזרה, אפשר לפנות אלינו לשיחה קצרה. נשמע מה מביא אתכם לפנות ונוכל להסביר האם ואיך התהליך בחברותא עשוי להתאים