פרשנות של סיטואציות חברתיות אצל ילדים - למה הילד בטוח שאף אחד לא אוהב אותו?
מרכז חברותא
26 במרץ 2020
זמן קריאה 4 דקות
שינוי דפוסי חשיבה אצל ילדים
יש ילדים שחוזרים מבית הספר ואומרים משפטים שמכווצים את הלב.
"אף אחד לא אוהב אותי."
"אף אחד לא רוצה לשחק איתי."
"הם עשו לי את זה בכוונה."
כהורים, קשה מאוד לשמוע את המשפטים האלה.
לפעמים אנחנו מרגישים צורך להרגיע מיד: "זה לא נכון", "בטח אוהבים אותך", "אתה סתם מגזים".
אבל פעמים רבות, עוד לפני שמנסים לעודד או לפתור את הבעיה, כדאי לעצור לרגע ולשאול שאלה אחרת:
מה באמת קרה?
והשאלה השנייה, החשובה לא פחות:
איך הילד פירש את מה שקרה?
ההבדל בין שני הדברים האלה - בין האירוע עצמו לבין הפרשנות שהילד נותן לו - יכול להשפיע מאוד על הדרך שבה הוא מרגיש, מתנהג ותופס את עצמו מבחינה חברתית.
במאמר הזה תמצאו
למה ילדים מגיעים לפעמים למסקנה ש"אף אחד לא אוהב אותי", גם כשהמציאות מורכבת יותר.
מה ההבדל בין העובדות לבין הפרשנות שילדים נותנים למצבים חברתיים.
כיצד הפרשנות משפיעה על הביטחון העצמי ועל ההתנהגות החברתית.
איך טיפול קבוצתי מסייע לילדים לפתח חשיבה גמישה ומציאותית יותר.
איך גם הורים יכולים לעזור לילד להתמודד עם אכזבות ומצבים חברתיים.
סיפור קטן מהקבוצה
באחת הפגישות במרכז חברותא, אבנר (שם בדוי), בן שמונה, ישב בתחילת המפגש שקט ועצוב.
כששאלנו אותו מה קרה, הוא אמר:
"אף אחד בכיתה לא אוהב אותי."
אחרי רגע הוסיף:
"וגם פה בקבוצה אף אחד לא אוהב אותי."
שאלנו אותו בעדינות:
"לפי מה החלטת את זה?"
אבנר ענה מיד:
"כי אף אחד בקבוצה לא הציע לי לשחק איתו היום."
התשובה שלו לא הפתיעה אותנו.
לא מפני שהיא הייתה נכונה, אלא מפני שהיא משקפת תהליך שאנחנו פוגשות שוב ושוב אצל ילדים שמתקשים מבחינה חברתית.
אירוע אחד קטן הופך למסקנה גדולה.
"לא הציעו לי לשחק" הופך ל"אף אחד לא אוהב אותי".
הקבוצה כולה עצרה להתבונן ברגע הזה.
יחד ניסינו להבין מה באמת קרה, ואילו עוד הסברים יכולים להיות למה שאבנר חווה.
אולי הילדים כבר היו באמצע משחק.
אולי הם לא שמו לב שהוא רוצה להצטרף.
אולי הם היו בטוחים שהוא עסוק במשהו אחר.
לא ניסינו לשכנע את אבנר שהוא טועה.
ניסינו לעזור לו לראות שיש יותר מאפשרות אחת להבין את מה שקרה.
מהי פרשנות של סיטואציות חברתיות?
כולנו מפרשים את המציאות.
אירועים אינם מגיעים עם הסבר.
אנחנו נותנים להם משמעות.
נניח ששני ילדים התחילו לשחק יחד.
ילד אחד יחשוב:
"הם כנראה התחילו לפני שהגעתי."
וינסה להצטרף.
ילד אחר יחשוב:
"הם לא רוצים אותי."
ויתרחק.
אותו אירוע.
שתי פרשנויות שונות.
ושתי תגובות שונות לחלוטין.
הפרשנות שלנו היא זו שמעצבת את הרגש.
והרגש משפיע על ההתנהגות.
למה דווקא ילדים מסוימים מפרשים כך מצבים חברתיים?
לא כל ילד יסיק מיד מסקנה שלילית.
אבל ילדים שחוו דחייה, ילדים שחסר להם ביטחון חברתי, או ילדים רגישים במיוחד - נוטים לפעמים להיות דרוכים יותר לסימנים של דחייה.
הם לא עושים זאת מתוך בחירה.
הם פשוט מנסים להבין את העולם החברתי דרך החוויות שכבר צברו.
אם בעבר הם נפגעו, נשארו מחוץ למשחק או הרגישו שלא מקבלים אותם, הם עלולים להתחיל לצפות שזה יקרה שוב.
ואז גם מצבים יומיומיים מקבלים משמעות מאיימת.
חבר לא ענה להודעה.
ילדה אחרת הוזמנה לפניי.
שני ילדים צחקו במסדרון.
המחשבה האוטומטית עלולה להיות:
"זה בגללי."
"הם לא רוצים אותי."
"הם צוחקים עליי."
למרות שבפועל ייתכנו הסברים רבים אחרים.
כשהפרשנות משפיעה על ההתנהגות
כאן מתחיל להיווצר מעגל שקשה לצאת ממנו.
הילד בטוח שלא רוצים אותו.
הוא מרגיש פגוע.
בפעם הבאה הוא כבר פחות ינסה להצטרף.
אולי יחכה שיזמינו אותו.
אולי יוותר מראש.
אולי יתרחק.
ואולי דווקא יגיב בכעס.
הילדים האחרים רואים ילד שמסתגר, מתרחק או מתפרץ - ולא תמיד יודעים איך להגיב.
כך נוצרת עוד חוויה לא נעימה, שמחזקת אצל הילד את התחושה שהמחשבה המקורית שלו הייתה נכונה.
לא משום שהיא הייתה נכונה מלכתחילה.
אלא משום שהיא השפיעה על ההתנהגות שלו.
גם אנחנו המבוגרים מכירים את זה
האמת היא שגם אנחנו עושים את זה.
שלחתם הודעה לחבר.
עברו כמה שעות.
אין תשובה.
המחשבות מתחילות לעבוד.
"אולי הוא נפגע."
"אולי היא כועסת."
"אולי אמרתי משהו לא במקום."
ואז, בערב, מגיעה הודעה:
"סליחה, הייתי כל היום בישיבות."
האירוע לא השתנה.
רק הפרשנות.
אצל מבוגרים, ניסיון החיים עוזר לנו בדרך כלל לעצור ולחשוב שאולי קיימים גם הסברים אחרים.
ילדים עדיין לומדים את המיומנות הזו.
איך אנחנו עובדים על זה בטיפול קבוצתי?
אחד היתרונות הגדולים של טיפול קבוצתי הוא שהמצבים החברתיים אינם תיאורטיים.
הם קורים בזמן אמת.
כשילד מרגיש שנדחה, נעלב או בטוח שמישהו פגע בו, אנחנו לא ממהרות לומר לו שהוא טועה.
במקום זאת אנחנו עוצרות יחד.
בודקות את העובדות.
שואלות מה בדיוק קרה.
מנסות לחשוב יחד על אפשרויות נוספות.
שומעות גם את נקודת המבט של הילדים האחרים.
לא פעם מתברר שכל אחד חווה בדיוק את אותה סיטואציה בצורה אחרת.
דרך ההתבוננות המשותפת הילדים לומדים לעצור לפני שהם מסיקים מסקנות.
להבחין בין עובדה לבין פרשנות.
להבין שלא כל מחשבה היא בהכרח המציאות.
זו אינה חשיבה "חיובית".
זו חשיבה גמישה ומציאותית יותר.
מה לא כדאי לומר?
כשהילד אומר:
"אף אחד לא אוהב אותי."
קל מאוד לענות:
"זה שטויות."
"אתה סתם מגזים."
"אל תעשה מזה עניין."
לרוב, המשפטים האלה נאמרים מתוך רצון להרגיע.
אבל מבחינת הילד, התחושה שלו אמיתית מאוד.
כשמבטלים אותה, הוא עלול להרגיש שגם אף אחד לא באמת מבין אותו.
מה כן יכול לעזור?
אפשר להיות סקרנים.
לשאול:
"מה בדיוק קרה?"
"לפי מה חשבת את זה?"
"מה אתה יודע בוודאות?"
"יכול להיות שיש עוד הסבר למה שקרה?"
המטרה אינה לשכנע את הילד שהוא טועה.
אלא לעזור לו להרחיב את נקודת המבט שלו.
ככל שילדים לומדים לראות יותר מאפשרות אחת להסביר מצב חברתי, כך הם מרגישים בטוחים יותר, מגיבים בגמישות רבה יותר ופחות נבהלים מכל אכזבה או אי הבנה.
לסיכום
לא תמיד אפשר למנוע מילדים להיפגע.
גם לא נרצה.
אכזבות, אי הבנות ודחיות הן חלק בלתי נפרד מהחיים החברתיים.
אבל אנחנו כן יכולים לעזור לילדים להבין שלא כל מחשבה שעולה להם בראש היא עובדה.
שאפשר לעצור לרגע.
להסתכל שוב.
ולשאול:
"האם יכול להיות עוד הסבר למה שקרה?"
זו אולי שאלה קטנה.
אבל עבור ילדים רבים, היא יכולה לעשות הבדל גדול.
היא מאפשרת להם לראות את המציאות בצורה רחבה יותר, לשמור על הביטחון העצמי שלהם, ולהמשיך להאמין בעצמם וביכולת שלהם ליצור קשרים חברתיים טובים.
זו אחת המיומנויות החשובות ביותר שאנחנו מטפחות במרכז חברותא - משום שלפעמים, שינוי קטן באופן שבו ילד מפרש סיטואציה חברתית, משנה גם את הדרך שבה הוא מרגיש, פועל ובונה את הקשרים שלו עם ילדים אחרים.
אם הרגשתם שהמאמר הזה מתאר את מה שאתם או ילדכם חווים, ייתכן שטיפול קבוצתי יכול להיות הצעד הבא.
במרכז חברותא פועלות קבוצות טיפוליות לילדים, מתבגרים וצעירים, בהנחיית עובדות סוציאליות קליניות.
לכל פונה אנומקיימים שיחת התאמה אישית, כדי להבין את הצרכים ולהתאים את הקבוצה המתאימה ביותר.
