רגישות לדחייה | כשהלב מפרש - לא רוצים אותי

יש אנשים שלא צריכים שמישהו יגיד להם "לא רוצים אותך". לפעמים - מבט אחד שלא חזר, לחישה שהם לא הבינו, או תגובה שהתעכבה - מספיקים כדי שהלב שלהם יסיק את המסקנה: "אני לא רצוי".

הם לא שואלים. הם לא בודקים. הם לא רוצים להיות "אלה שנדחפים". אז הם מתרחקים. נזהרים. מפסיקים לנסות.

מה זו בעצם רגישות לדחייה?

רגישות לדחייה (Rejection Sensitivity) היא תופעה רגשית שמופיעה בעיקר אצל אנשים שחוו חוויה של דחייה - גלויה או סמויה - בעברם. לפעמים זו דחייה חברתית מובהקת - כמו חרם, לעג או הדרה. ולפעמים זו חוויה שקטה יותר: תחושת חוסר נראות, התעלמות רגעית, או תגובה לא רגישה של מישהו - שגם אם לא הייתה מכוונת, השאירה סימן.

החוויה הזו נטמעת בגוף ובזיכרון. ובפעם הבאה שקורה משהו דומה - גם אם שולי - היא "מופעלת" אוטומטית, בלי פילטר. מנגנוני ההגנה מתעוררים, והתגובה הרגשית מגיעה מיד: להתרחק, להתכווץ, לא לנסות שוב.

אצל אנשים רגישים לדחייה מתנהלת מערכת שלמה של בדיקות, סריקות, פרשנויות והסקות מסקנות שקטות. הם עוקבים אחרי מבטים. קולטים טון של שיחה. שמים לב לאיפה כל אחד יושב, מי מדבר עם מי, מי מסתכל - ומי לא. הם תמיד על סף דריכות, אפילו אם כלפי חוץ הם לא נראים "דרמטיים".

ברגעים של חוסר ודאות - הם נוטים להסיק את הגרוע מכל- שהם לא רצויים. 

במונחים של CBT, זו תגובה המבוססת על מחשבות שליליות אוטומטיות: 

"הן מדברות בלחש - כנראה עליי."

"לא ענו לי - בטח אני לא חשובה." 

"הם מגובשים בלעדיי - אין לי מה לנסות."

המחשבות הללו קופצות מיד. הן לא תמיד הגיוניות, הן לא תמיד מדויקות - אבל הן משכנעות מאוד. ובעיקר - מייצרות תגובה רגשית חזקה של כאב, בדידות, ולעיתים גם הימנעות חברתית. 

מי שרגיש לדחייה ינסה להימנע מראש מהאפשרות להיפגע:

• הם לא יפנו ישירות לאחרים, גם כשירצו

• יעדיפו לחכות שיזמינו אותם, כדי לא לספוג סירוב

• יסתירו פגיעות - ויציגו אדישות

• יפסיקו לשתף, או יאמרו "לא משנה" גם כשהיה להם מה להגיד

• 
  

רגישות לדחייה שלא מזוהה ומטופלת - הופכת עם הזמן לדפוס הימנעותי. ואז אין אפשרות לחוות חוויות מתקנות אחרות, של שייכות וקרבה וזה מנציח את החוויה החברתית של הדחייה. 

דוגמה מהקבוצה: גילי (שם בדוי) בת 16

גילי חזרה לקבוצה אחרי שבוע של מחלה.

רק שבוע אחד - אבל בגיל 16 זה מרגיש המון.

כשהיא נכנסה למפגש, הבנות כבר היו בשיחה שזורמת.

שמות, בדיחות, זיכרונות קטנים מהמפגש הקודם.

גילי ניסתה לחייך, להקשיב מהצד, אבל לא שאלה. לא הצטרפה. ישבה מכונסת בעצמה ושקטה באופן לא אופייני.

כשהבנות התפזרו לשיחה חופשית, היא נשארה לשבת ולא הצטרפה לאף אחת.

המטפלת ניגשה אליה ושאלה בעדינות: "את בסדר?"

גילי חייכה במבוכה: "אני פשוט לא בעניינים. הן כאילו הפכו לחבורה בזמן שלא הייתי. וזה בסדר. אני לא מתכוונת לדחוף את עצמי."

המטפלת הסתכלה עליה ואמרה בשקט:

"אני שומעת שאת מרגישה שנשארת מחוץ למעגל. שמשהו קרה בזמן שלא היית - ושאת כבר לא חלק. 

יכול להיות שזו מחשבה שהגיעה אוטומטית? ושאולי עוד לא הספקת לבדוק אם היא באמת נכונה? יכול להיות שזה לא נכון? שהן כן רואות בך חלק מהן? ואולי לא מבינות למה את יושבת בצד?"

גילי שתקה רגע. ואז אמרה:

"לא באמת דיברתי איתן. פשוט... הרגשתי שזה ברור."

והמטפלת המשיכה:

"ומה יקרה אם תשאלי? מה יכול לקרות - ומה אולי תגלי?"

במפגש הבא, גילי הצטרפה אליהן לשיחה, בהססנות וקצת חוסר ביטחון. אבל הצטרפה.

אחת הבנות אמרה "חשבתי שאת לא רוצה להיות איתנו, לא הבנתי מה קרה לך פעם שעברה"

וגילי לא אמרה הרבה. אבל אמרה בשקט "לא הייתי בטוחה שאני לא נדחפת.."

זה לא שינה הכל בבת אחת.

אבל זה הספיק, כדי שהיא תתחיל להעז לבדוק - בפעמים הבאות - לפני שהיא מסיקה.

ומה קורה בחברותא?

בקבוצות שלנו אנחנו לא רק "מלמדות מיומנויות" - אלא יוצרות מרחב שבו אפשר לבדוק אמיתות שקטות:

• לעזור למשתתף לזהות את הרגע שבו הוא מתכווץ

• לשים סימן שאלה על הפרשנות הראשונית

• לא למהר לתקן - אלא לשהות איתו ברגע הזה

• להציע זווית אחרת, בלי לבטל את התחושה

• 
  

אנחנו מתייחסות ברצינות לתחושת הדחייה - גם כשהיא נראית קטנה מבחוץ. לא מבטלות, ולא מזדרזות לעודד. אלא שואלות: "יכול להיות שיש דרך אחרת להבין את מה שקרה?"

עם הזמן - המשתתפים מתחילים להעז לבדוק לפני שהם מסיקים. לפעמים הם מגלים שכן רצו אותם. לפעמים הם בוחרים לדבר גם אם זה לא מושלם. לפעמים הם פשוט לומדים - שזה בסדר לטעות בהבנה, ושזה לא אומר עליהם הכל.

כי כשיש מקום בטוח, שבו לא מזלזלים בתחושות אבל גם לא נבהלים מהן - משהו בפנים נרגע. והקול הפנימי שמבשר דחייה - כבר לא מקבל את כל הבמה.

וזה לא קסם. אבל זו התחלה של שינוי עמוק -מהסוג שלא תמיד רואים מבחוץ, אבל מרגישים אותו עמוק בפנים.