פענוח סיטואציות חברתיות אצל ילדים: איך ללמד אותם להקשיב למנגינה שמאחורי המילים?

לפעמים זה קורה דווקא ברגעים הכי יומיומיים - אחר צהריים בגינה, או מפגש משפחתי שגרתי, כשמשהו באינטראקציה החברתית פשוט לא עובד. הילד יושב רגוע, שקוע עם ספר או בטלפון שלו. על פניו הכל נראה בסדר, אבל יש תחושה שהוא נמצא קצת ליד המציאות ולא בתוכה. הוא לא מבחין שחבר ניסה ליצור איתו קשר עין, הוא לא קולט שהשיחה לידו שינתה כיוון וכשמישהו פתאום פונה אליו, הוא עלול להגיב בקוצר רוח, פשוט כי הוציאו אותו מהריכוז העמוק שבו היה שרוי.

היה לנו לא מזמן בקבוצה ילד כזה, נקרא לו גיא (שם בדוי). גיא הוא ילד מבריק, חולמני, מהסוג שצולל לתוך עולם פנימי עשיר ושוכח לרגע שהעולם בחוץ קיים. בבית הספר קראו לזה "חולמנות", אבל בקבוצה ראינו משהו אחר: ראינו ילד שפשוט מתקשה לפצל את הקשב שלו. בזמן שהוא ממוקד במשהו, הוא פשוט מפספס את הסיטואציה החברתית או את כל אותם רמזים דקים שנאמרים בלי מילים. 

הוא לא רואה את המבט ששואל "אפשר גם?", וכשהוא כבר מגיב, זה נשמע לסביבה כמו קרירות או חוסר אכפתיות, למרות שבפנים הוא הכי אכפתי שיש.

מה שקורה לעיתים קרובות הוא סוג של פרדוקס: מצד אחד, הילד עלול להיעלב מסיטואציה רק כי הוא לא פירש נכון את מה שקרה שם. ומצד שני, התגובה שלו לאותה סיטואציה עלולה להיראות לסביבה כקצרת רוח או לא נעימה. כך יוצא שדווקא כשהוא מרגיש פגיע וזקוק להגנה, הוא נתפס על ידי החברים כילד "קשה" או לא חברותי. מדובר במנגנון הגנה, אבל במגרש המשחקים החברתי המנגנון הזה הופך לעיתים למחסום.

במפגשים שלנו, אנחנו פשוט הופכות להיות המתווכות שלהם. בתוך הקבוצה, כשהסיטואציה קורית "בלייב", אנחנו עוצרות רגע את הסיטואציה. לא כדי לחנך או לתקן, אלא כדי לשאול: "שמת לב למבט של עידו עכשיו?". 

זו לא למידה של פעם אחת; זה תהליך שקורה שוב ושוב, לאורך זמן, עד שהמוח מתחיל להבין לאן להסתכל. זה כמו ללמוד שפה חדשה, בהתחלה זה דורש מאמץ, אבל לאט לאט זה הופך לטבע שני.

גם בבית, הדרך לעזור היא להפסיק להיות "שוטרי התנהגות" ולהפוך למתרגמים. במקום לשאול "למה ענית לו ככה?", אפשר פשוט לתמלל את מה שהילד פספס: "שמת לב שכשענית מהר הוא קצת השתתק? לפעמים זה הסימן של הצד השני שהוא מרגיש שפחות מתאים לנו לדבר עכשיו". 

כשאנחנו מדובבים עבורם את המחשבות שלנו, למשל, כשאנחנו מספרים למה בחרנו לא לפנות למישהו שנראה לחוץ, אנחנו נותנים להם הצצה לאופן שבו מפענחים את העולם.

קריאת סיטואציות היא יכולת נלמדת לגמרי. היא דורשת סבלנות ותיווך נכון, אבל ברגע שהקוד הזה נפרץ, העולם הופך עבורם למקום הרבה יותר בטוח ומזמין.

כדי להתחיל לפתח את הרדאר הזה, שרואה את מה שנמצא בין המילים, אפשר להתנסות בבית בתרגיל פשוט: כשנמצאים בחוץ, הופכים ל"בלשים חברתיים" לרגע. מביטים באנשים זרים ומנסים לנחש-  "לפי איך שהם עומדים עכשיו, מה הם מרגישים? הם חברים טובים או שהם רק נפגשו?". בלי לחץ, ובלי שזה יהיה קשור אליו אישית. רק כדי להתחיל להתאמן על המבט.

איך עוזרים לילד שמתקשה בפענוח סיטואציות? הנה "המילון החברתי" שלנו

כדי לעזור לכם להתחיל את התיווך בבית, ריכזנו כמה "תמרורים" חברתיים שאפשר להפנות אליהם את תשומת הלב של הילד בזמן אמת:

• סימני רצון להצטרף: חבר שלא פונה במילים, אלא נעמד בקרבת מקום, מסתכל על המשחק ומחייך - זה הסימן שלו לשאול "אפשר גם?".

• סימני סיום שיחה: כשחבר מתחיל להסיט את המבט, הגוף שלו פונה הצידה או שהוא עונה בתשובות קצרות מאוד - זה בדרך כלל הרגע שבו נגמרה לו הסבלנות והוא מחפש לעבור לדבר הבא.

• טון הדיבור: לפעמים המילים הן אותן מילים, אבל המנגינה שונה. כדאי להקשיב יחד: האם זה נאמר בצחוק? בציניות? בכעס?

תרגול ביתי לשיפור פענוח סיטואציות חברתיות: תרגיל ה-Mute

אחת הדרכים הכי אפקטיביות (ומהנות) להתאמן על זה היא לצפות יחד בסצנה מסרט מצויר שאתם אוהבים, כשהוא על "השתק". נסו לנחש יחד: מה הדמות מרגישה עכשיו? איך אנחנו יודעים את זה למרות שאנחנו לא שומעים את המילים? האם הכתפיים שלה שמוטות? האם העיניים שלה רחבות? התרגיל הזה מבודד את הרמזים הוויזואליים ועוזר למוח "להתאמן" על קריאת השפה הסמויה בלי הרעש של המילים.

מרגישים שהילד שלכם זקוק לחיזוק היכולת "לקרוא את המפה" ולהבין טוב יותר סיטואציות חברתיות?

מוזמנים ליצור איתנו קשר ולהתייעץ על הילד שלכם.