חופש גדול: כולם מבלים ורק הוא לא רוצה לצאת מהבית

על השוואתיות, הסתגרות ומתי זה סימן לקושי חברתי שדורש התבוננות עמוקה יותר

השבוע נתקלנו בפוסט נוגע במיוחד של רביטל ויטלזון יעקבס, שבו היא שיתפה חוויות ילדות על תחושת ה"להיות בחוץ" - לא להיפגש, לא להיות חלק מהחבורה, לראות את האחרים מבלים ולהרגיש בצד.

המילים שלה העלו בנו מחשבה על ההורים שמסתכלים היום על הילדים שלהם בחופש הגדול ורואים מציאות דומה - לפעמים באופן ברור וגלוי, ולפעמים בשקט, בלי מילים.

הפוסט הזה גרם לנו לרצות לכתוב על איך כהורים אפשר לזהות מתי הילד באמת בוחר בשקט ובזמן לבד, ומתי ההימנעות היא סימן לקושי חברתי או רגשי שדורש תשומת לב.

*******************************************************************************

החופש הגדול. במבט ראשון - תקופה נינוחה, פחות שעון, פחות שיעורים, יותר זמן בית.

אבל אצל הרבה הורים, דווקא הקיץ הוא הזמן שבו דברים מתחילים להיחשף. כמו סדק קטן שהיה קיים כל השנה - ופתאום מתרחב.

ההורה מתחיל לראות: הילד לא נפגש עם חברים. לא יוזם. לא מוזמן. מעדיף להישאר בבית, לרוב מול מסך ואם כבר יוצא - זה מסתיים בחיכוכים, תסכול או פרישה מהירה.

מה שמקשה עוד יותר - זו ההשוואה

הילדים האחרים נראים כאילו הם נהנים: מבלים, צוחקים, מצלמים, משתפים. והילד שלך? לא חלק מזה.

ואז מגיע גל התחושות: דאגה. אשמה. תסכול. רצון לעזור, "להפעיל", להוציא אותו, לארגן לו חברים - ולפעמים גם ציפייה סמויה שהוא יהיה כמו שצריך להיות.

אנחנו רואים את זה שוב ושוב בחברותא: הורים שמרגישים שהילד שלהם "לא מתאים לתבנית" ושוכחים, לרגע, להתבונן עליו כפי שהוא - מתוך סקרנות ולא מתוך תיקון.

לא כל הסתגרות היא בעיה - אבל לא כל הסתגרות היא בחירה

יש ילדים שהקיץ בשבילם הוא תקופה של מנוחה אמיתית. הם נהנים מזמן לעצמם, מתרגלים להיות לבד, ממלאים מצברים. אבל יש גם ילדים שהשקט הזה הוא לא מנוחה - אלא הסתגרות. לפעמים זו התחמקות מקושי. לפעמים זו תחושת דחייה שהם כבר התרגלו לה ולפעמים - זו פשוט אי-ידיעה איך מתחילים קשר.

וזה המקום שבו חשוב לעצור ולהתבונן לעומק.

איך נבחין בין "ילד שצריך שקט" לבין "ילד שצריך עזרה"?

השאלות הבאות יכולות לסייע:

🔹 איך הייתה שנת הלימודים האחרונה? האם הילד יזם קשרים? הוזמן? שיחק עם אחרים? או שראית כבר אז קושי בהשתלבות, או נטייה לבדידות?

🔹 האם משהו השתנה בקיץ - או שזה המשך של תהליך? לפעמים הקיץ רק חושף קושי שכבר היה שם קודם.

🔹 מה קורה כשיש אפשרות לפגוש חבר? האם הוא מתלהב ואז נבהל? מסרב מראש או דווקא משתדל - אבל זה תמיד מסתיים בתחושת תסכול?

🔹 מה את מרגישה כלפיו בתקופה הזו? לפעמים תחושת הבטן ההורית יודעת. האם הוא באמת נראה שליו ומרוצה, או ש"משהו לא שקט"?

🔹 ואיך הוא עם עצמו? יש ילדים שנראים לבד - אבל לא בודדים ויש ילדים שנראים שקטים - אבל בפנים יש סערה.

ההורים מנסים, מתוך אהבה. אבל לפעמים זה דווקא יוצר ריחוק.

כשאנחנו רואים את הילד שלנו נמנע או סגור, הרצון הכי טבעי הוא לעזור לו להרגיש שייך. אנחנו מציעים, מדברים, לוחצים, מארגנים, מקווים. אבל כשזה נעשה בלי הבנה של הקושי עצמו - זה עלול דווקא להחמיר את תחושת הפער והביקורת העצמית של הילד.

לכן חשוב לשאול לא רק מה לעשות - אלא מה הילד צריך כרגע באמת. לפעמים זה קצב אחר. לפעמים זה תיווך ולפעמים - זה ליווי רגשי מקצועי שיכול לעזור לו להבין את עצמו בתוך הקשרים החברתיים.

מתי לפנות לייעוץ?

לא כל קושי מחייב התערבות, אבל כן כדאי לפנות להתייעצות כשיש:

✔️ הסתגרות חברתית שנמשכת לאורך זמן✔️ דפוס חוזר של קונפליקטים עם ילדים אחרים✔️ מצבים שבהם הילד נמנע בעקביות ממפגשים או פורש מהם✔️ תסכול, כעס או עצב אחרי אינטראקציות חברתיות✔️ סימני ירידה בביטחון העצמי או בתחושת הערך✔️ תחושת בדידות גם כשהילד לא אומר את זה במילים.

וחברותא כאן - גם בקיץ, וגם כל השנה

אנחנו פוגשות ילדים ומתבגרים שמתמודדים עם קשיים חברתיים לאורך כל השנה - אבל בקיץ, הקושי לעיתים צף בעוצמה גדולה יותר. כשהמסגרות עוצרות - לפעמים גם הילד נעצר והבדידות מורגשת עוד יותר.

לכן, הקבוצות שלנו בחברותא פועלות גם בחופשת הקיץ- כדי לאפשר מרחב חברתי מדורג, בטוח ומונחה מקצועית, שבו אפשר לתרגל, להבין, לחזק ולחוות הצלחות חברתיות - גם בתקופה הזו.

השיטה שלנו משלבת טיפול רגשי קבוצתי עם בנייה מעשית של מיומנויות חברתיות ומלווה את הילדים וגם את ההורים.

לפעמים, דווקא בקיץ - כשהכול נרגע מסביב - הלב של ההורה מתחיל לשאול שאלות ויש בזה ערך.

כי ההתבוננות הזו, גם אם כואבת לפעמים, היא המקום שממנו צומחת בהירות: מה הילד שלי באמת צריך עכשיו?איפה הוא מסתדר בדרכו ואיפה הוא זקוק לעזרה?

לא תמיד צריך למהר לפתור. לפעמים רק לעצור, לראות, ולתת מקום לשאלה - זה הצעד הראשון.

ואם מתעוררת תחושת אי-שקט - אפשר להתייעץ. גם בשביל הילד וגם בשבילך. לא כי משהו לא בסדר - אלא כי מגיע לכם לא להיות לבד בזה.

ואם תרצו להבין את התחושה הזו גם מבפנים, מנקודת המבט של הילד - ממליצות לקרוא את הפוסט האישי והמרגש של רביטל ויטלזון יעקבס שבו היא מתארת איך זה היה להיות בצד ולמה זה מלווה אותה עד היום. https://www.facebook.com/share/p/15sYcroP58/