"אמא, לא בא לי": למה הילדה שלך רוצה חברות אבל נמנעת?

כמעט בכל שבוע אנחנו פוגשות בחברותא הורים שמתארים פרדוקס מכאיב: הילד/ה יושב לבדו בחדר, משתוקק לקשר ומתלונן על בדידות, אך ברגע שמופיעה הזדמנות ממשית ליזום - הוא נסוג.

כשההורה מציע לו ליזום מפגש, הוא נתקל בחומה של "לא בא לי", כעס או הימנעות.

עבור הורה, זהו רגע מבלבל. קל לפרש את ההימנעות הזו כ"עצלנות חברתית" או חוסר מאמץ.

אבל האמת המקצועית שונה בתכלית: מתחת לפני השטח לא מסתתרת אדישות, אלא מנגנון הגנה משוכלל.

הבחירה בבדידות כחליפת מגן

עבור ילד שחווה קושי חברתי, יוזמה היא לא פעולה טכנית - היא הימור על הערך העצמי שלו. 

בזמן שילד בעל ביטחון חברתי חושב: "אם הוא יגיד לא, אשחק במשהו אחר", הילד הנמנע חווה כל תשובה שלילית כפסק דין על קיומו.

מבחינתו, ה"לא" של החבר הוא הוכחה לכך שהוא "מקולקל".

במצב כזה, ההימנעות היא אסטרטגיית הישרדות: הוא בוחר בבדידות המוכרת והבטוחה, כי היא חוסכת ממנו את הסיכון המאיים של דחייה.

הוא לא מוותר על חברים; הוא פשוט מסרב להמר על הלב שלו.

איך קבוצת מיומנויות חברתיות עוזרת לילדים נמנעים?

שיר (שם בדוי), תלמידת כיתה ו', הגיעה אלינו לקבוצת המיומנויות החברתיות כשהיא כמעט ויתרה על הניסיון להשתלב. בבית היא שיתפה בעצב שהיא לבד, ובכיתה היא הייתה "שקופה" - מעולם לא ניגשה לבנות אחרות.

במהלך המפגשים, גילינו ששיר מפרשת את המתח הגופני שלה כסימן לסכנה. בכל פעם שחשבה לגשת למישהי, הלב שלה דפק והיא פירשה זאת כ: "זה סימן שאני הולכת לעשות פדיחה, עדיף לשתוק".

בתוך המרחב המוגן של הקבוצה, שיר עברה תהליך של חשיפה הדרגתית. 

היא למדה שהדפיקות בלב הן לא סימן לעצור, אלא סימן שלגוף שלה אכפת.

השינוי הגדול קרה כששיר הפסיקה לנסות לשלוט בתגובה של אחרות, והתחילה להתמקד באומץ שלה.

בפעם הראשונה שהעזה לשלוח הודעה לילדה מהכיתה, היא אמרה בקבוצה משפט ששינה הכל: "זה לא שהפחד נעלם, פשוט למדתי להתמודד איתו".

החוזה החדש: איך משנים את הדינמיקה בבית?

כדי לסייע לילד לצאת מהתקיעות, עלינו להחליף את הלחץ ל"תוצאות" בעידוד של "אומץ".

הנה שלושה כלים יישומיים לשינוי השפה בבית:

• תיקוף (Validation) במקום ביטול: כשהילד מבטא חשש, הנטייה הטבעית שלנו היא להגיד "אין לך ממה לפחד". עבורו, זה מרגיש כאילו אנחנו לא מבינים אותו. נסו במקום זאת: "אני רואה כמה אתה במתח לפני שליחת ההודעה. זה הגיוני לגמרי - זה קורה כי הקשר הזה באמת חשוב לך". התיקוף נותן לגיטימציה לרגש ומוריד את מפלס הבושה.

• הפרדת המאמץ מהתוצאה: הילד מודד את עצמו לפי ה"כן" או ה"לא" של החבר. התפקיד שלנו הוא להגדיר את הניצחון אחרת: "שלחת הודעה? ניצחת". כשאנחנו חוגגים את עצם הפעולה בלי קשר לתשובה של הצד השני, אנחנו מפרקים את פחד הדחייה ובונים חוסן.

• ללמוד "לגלוש" על הגל הרגשי: הסבירו לילד שרגש הוא כמו גל בים - הוא עולה, מגיע לשיא שנראה מאיים, ואז תמיד דועך ונרגע. הסוד הוא לא לברוח מהמים, אלא ללמוד להחזיק מעמד על הגלשן עוד רגע אחד. ככל שהוא יתנסה בזה, הוא יגלה שהגל לא מטביע אותו.

השורה התחתונה

הילד שלכם לא צריך שתהיו "מנהלי השיווק" שלו מול חברים.

הוא צריך שתהיו המלווים שלו במסע לבניית חוסן.

כשהוא יבין שהוא מסוגל לשאת אכזבה מבלי שהערך העצמי שלו יתפרק - הוא יפסיק להסתתר ויתחיל להעז.

מעבדה לאומץ חברתי בפעם הבאה שהילד רוצה ליזום ומתלבט, אל תבטיחו לו ש"יהיה בסדר".

במקום זאת, שאלו אותו: "בוא נעשה ניסוי - מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם תנסה? והאם נוכל להתמודד עם זה ביחד?".

מרגישים שהילד שלכם זקוק ל"מרחב מוגן" כמו ששיר מצאה כדי להתאמן על האומץ החברתי שלו? מוזמנים ליצור איתנו קשר לחשיבה והתייעצות.