אני לא יודעת להסביר בדיוק מה מפריע לי- על אינטואיציה הורית וקשיים חברתיים אצל ילדים

לא מעט הורים שמגיעים אלינו מתחילים דווקא במשפט הזה:

"אני לא יודעת להסביר בדיוק מה מפריע לי."

הם לא מספרים על חרם, לא על בדידות ולא על ילד שחוזר כל יום בוכה מבית הספר.

להפך, לפעמים הם דווקא מספרים שלילד יש עם מי לשחק, שהוא מוזמן מדי פעם, שיש לו כמה ילדים שהוא מדבר איתם.

ואז הם עוצרים לרגע ואומרים: "אני לא יודעת לשים את האצבע, אבל משהו לא מסתדר."

יש משהו מאוד מבלבל בחלק מהמקרים של קשיים חברתיים אצל ילדים, כי כשיש בעיה ברורה קל יותר להבין אותה.

כשילד מתקשה בלימודים, בדרך כלל רואים, כשילד מפריע בכיתה, בדרך כלל יודעים.

אבל בעולם החברתי יש ילדים שהקושי שלהם נמצא דווקא בדברים הקטנים.

הם רוצים חברים, הם רוצים להיות חלק, הם רוצים להשתייך.

אבל איכשהו, זה לא קורה להם באותה קלות שבה זה קורה לילדים אחרים.

לפני כמה שבועות שוחחנו עם אמא לילד חכם מאוד. היא סיפרה שהוא מצליח בלימודים, סקרן, אהוב על המורים ויש לו ידע בלתי רגיל לגילו.

היא אמרה משפט: "אם היית פוגשת אותו לרגע, לא היית חושבת שיש שום בעיה."

ובכל זאת, היא הרגישה שמשהו לא מסתדר.

הוא נפגע בקלות, לוקח דברים ללב, מסתבך שוב ושוב באותם מקומות חברתיים וחוזר הביתה מתוסכל.

לא דרמה גדולה, לא אירוע חריג, פשוט תחושה חוזרת שמשהו קשה לו יותר מאשר לילדים אחרים.

משפחה אחרת תיארה ילדה שיש סביבה ילדות, אבל אין לה באמת מקום קבוע או חברה קרובה.

יום אחד היא עם קבוצה אחת, יום אחר עם קבוצה אחרת.

היא אף פעם לא לבד, אבל גם אף פעם לא ממש בפנים.

ההורים התקשו להסביר מה בדיוק מפריע להם, אבל ראו כמה אנרגיה היא משקיעה בלנסות למצוא את מקומה.

אולי זו הסיבה שהורים רבים כל כך מתלבטים, כי לפעמים אין סיפור ברור, אין אירוע שאפשר להצביע עליו, יש רק הצטברות של רגעים קטנים.

ילד שלא הוזמן, ילדה שלא מצאה עם מי להיות בהפסקה, ילד שנפגע ממשהו שאחרים כבר שכחו.

ילדה שכל אינטראקציה חברתית דורשת ממנה קצת יותר מאמץ.

לא כל קשיים חברתיים אצל ילדים נראים כמו חרם, דחייה או בדידות.

לפעמים הקושי הרבה יותר שקט ולכן גם הרבה יותר קשה לראות אותו.

ואולי הדבר הכי חשוב הוא שהורים בדרך כלל מרגישים את זה הרבה לפני שהם יודעים להסביר את זה.

לפני שיש להם שם לקושי, לפני שיש להם אבחנה, לפני שהם יודעים אם זו ביישנות, רגישות, קשב וריכוז, חוסר ביטחון או משהו אחר.

הם פשוט מרגישים: לפעמים הוא עובד קשה כדי להצטרף, לפעמים כדי להבין מה קרה, לפעמים כדי לא להיפגע ולפעמים רק כדי להרגיש חלק.

אולי בגלל זה, אחת השאלות שאנחנו שואלות הורים אינה כמה חברים יש לילד.

אנחנו שואלות איך הוא מרגיש בתוך הקשרים שיש לו.

האם הוא מרגיש שייך? האם יש לה מקום שבו היא יכולה להיות היא עצמה? האם טוב להם?

כי כשמדברים על קשיים חברתיים אצל ילדים, מה שקובע הוא לא רק מה שרואים מבחוץ.

לא פחות חשוב להבין מה הילד חווה מבפנים.

לא תמיד התחושה ההורית מצביעה על קושי גדול, לפעמים באמת מדובר בתקופה חולפת.

לפעמים בילד שצריך עוד זמן להבשיל ולפעמים במשהו שיסתדר מעצמו.

אבל לאורך השנים למדנו שלא מעט פעמים, דווקא ההורים שלא ידעו להסביר בדיוק מה מפריע להם, היו אלה שהרגישו ראשונים שמשהו דורש מהילד שלהם יותר תשומת לב.

עוד לפני שהיו להם מילים, עוד לפני שבית הספר שם לב, עוד לפני שמישהו אחר ראה. הם פשוט הרגישו.

לא פעם הורים אומרים לנו בדיעבד:

"ידעתי שמשהו לא מסתדר, פשוט לא ידעתי להסביר מה."

אולי זו המשמעות של אינטואיציה הורית, לא לדעת הכול, לא להבין הכול, לא להיות בטוחים.

אלא להרגיש. להרגיש שיש משהו שכדאי להתבונן בו.

להרגיש שהילד מתאמץ יותר ממה שרואים.

להרגיש שיש פער בין מה שנראה מבחוץ לבין מה שהוא חווה מבפנים.

והרבה פעמים, התחושה הזאת שווה הקשבה.

אם התחושה הזאת מוכרת לכם, אנחנו כאן לשיחה.