בלוג חברותי

זה רגע שמוכר להרבה הורים. הילד חוזר מבית הספר, מוריד את התיק, ובלי הרבה הקדמות אומר: "אין לי חברים." משפט קטן שיכול לעורר דאגה גדולה. לפעמים זה נשמע כמו אמת מוחלטת ולפעמים אנחנו מרגישים שיש פער בין מה שהוא אומר לבין מה שקורה בפועל. מה עומד מאחורי המשפט בגילאי בית הספר חברות היא חלק מרכזי מהחיים. אבל כשהילד אומר “אין לי חברים”, הוא לא תמיד מתכוון שאין אף אחד לידו. לעיתים זו תחושת בדידות רגעית - אחרי ריב, אחרי משחק שלא הצליח, או כשלא מצא את מקומו באותו יום. לפעמים זו חוויה מתמש

אנחנו חיים בתקופה שבה מתבגרים ומתבגרות יכולים למצוא לעצמם “חבר דיגיטלי” בלחיצת כפתור. זה מפתה מאוד - ה-AI יודע להחזיר מילים יפות ומעודדות, כאלה שגורמות למי שיושבת מול המסך להרגיש לרגע שמבינים אותה. הוא לא שופט, לא יגיד “את עושה עניין מכל דבר” , ולא יגלגל עיניים. הוא תמיד שם - זמין, מנוסח יפה, מחזיר תחושה מהירה של הקלה. אבל מתחת לשקט הרגעי הזה מסתתר מחיר עמוק יותר. היתרונות שהמתבגרות מוצאות בצ'אט: מקום "בטוח" לפרוק בו בלי חשש מביקורת. זמינות מיידית - גם כשחברות לא עונות. תשובו

תחילת שנת הלימודים היא לא רק מחברות חדשות וקלמר נוצץ. עבור ילדים ובני נוער זו תקופה שמביאה איתה סערה שלמה: מעבר לכיתה חדשה, מורים מתחלפים, חברים מוכרים פחות או יותר, לפעמים בית ספר חדש או אפילו עיר חדשה. מעברים כאלה מעוררים רגשות מעורבים - מצד אחד סקרנות וציפייה, ומצד שני חוסר ודאות ולעיתים גם חרדה. ומה שלא פחות חשוב לזכור: כל ילד מגיב אחרת. יש מי שנכנס בהתלהבות לכל מה שחדש ויש מי שנצמד למוכר ונרתע מהשינוי. ושניהם – "בסדר". 🧒 ילדים צעירים - זקוקים לעוגנים ברורים בגילאי בית ה

בסוף כל קיץ אנחנו פוגשות בחברותא תנועה טבעית: ילדים ומתבגרים מסיימים את דרכם בקבוצה ובמקומם מצטרפים חדשים. המעברים האלו אינם רק שינוי ארגוני - הם חלק מהותי מהמודל הייחודי שלנו: קבוצת רכבת. מהי קבוצת רכבת? קבוצה טיפולית שבה חלק מהמשתתפים מסיימים לאחר שהשיגו את המטרות הטיפוליות שלהם, ובמקומם מצטרפים חדשים. המבנה הזה מדמה מציאות חברתית אמיתית - כמו בכיתה או בחיים - שבה תמיד יש שינויים, פרידות והתחלות חדשות. סיפור קטן מהטיפול הקבוצתי שבוע שעבר נערה שסיימה אחרי שנה וחצי בחברות

על השוואתיות, הסתגרות ומתי זה סימן לקושי חברתי שדורש התבוננות עמוקה יותר השבוע נתקלנו בפוסט נוגע במיוחד של רביטל ויטלזון יעקבס, שבו היא שיתפה חוויות ילדות על תחושת ה"להיות בחוץ" - לא להיפגש, לא להיות חלק מהחבורה, לראות את האחרים מבלים ולהרגיש בצד. המילים שלה העלו בנו מחשבה על ההורים שמסתכלים היום על הילדים שלהם בחופש הגדול ורואים מציאות דומה - לפעמים באופן ברור וגלוי, ולפעמים בשקט, בלי מילים. הפוסט הזה גרם לנו לרצות לכתוב על איך כהורים אפשר לזהות מתי הילד באמת בוחר בשקט ובזמן

החופש הגדול כבר כאן. אין צלצולים, אין שיעורים, אין הפסקות. בהתחלה זה מרגיש נעים. נושמים, נרגעים. אבל אז - משהו משתנה. משהו שעד עכשיו היה שולי, פתאום מקבל נפח. תחושות שהיו ברקע, נהיות ברורות יותר. הוא לא יוזם קשרים. היא לא שואלת מה החברות עושות הם לא אומרים במילים שהם מרגישים לבד. אבל משהו בשקט שלהם מספר. הם גוללים שוב ושוב. רואים את מי שנסעו, נפגשו, חגגו. ושותקים. לפעמים הם יגידו “לא בא לי”. לפעמים הם ייראו לגמרי רגועים. אבל מתחת לשקט - יש משהו אחר שאומר: “אני רואה מה קורה.

הילד נפגע מכל הערה? הילדה בטוחה שלא אוהבים אותה גם כשלא לכך התכוונו? רגישות לדחייה היא תופעה שכיחה המשפיעה על ביטחון עצמי, קשרים חברתיים ותחושת שייכות. במאמר נסביר כיצד לזהות אותה ואיך אפשר לעזור.

השבוע כולנו הרגשנו את זה. אזעקות. שיבוש. חדשות בכל מקום. תחושת דריכות שמלווה את היומיום. וגם הילדים מרגישים. חלק מדברים על זה. חלק שותקים. וחלק ממשיכים כרגיל -אבל בפנים משהו לא רגוע. ואצלנו, בחברותא, החלטנו לא לעצור. העברנו את הקבוצות לזום. לא כי זה אידיאלי -אלא כי זה המשך. וזה בדיוק מה שהיה חשוב. למה לא עצרנו? כי הקבוצה היא לא חוג. היא תהליך טיפולי. וכשתהליך כזה נפסק פתאום -הילד עלול לחוש בלבול. חוסר רצף. בדידות. דווקא כשיש חוסר שליטה מבחוץ -יש ערך עצום למשהו שממשיך. שנשאר י

מחצית מהילדים עם ADHD נדחים חברתית והנתון הזה חייב להיאמר שוב: 50% מהילדים עם ADHD נדחים על ידי חבריהם לכיתה. לא כי הם לא רוצים חברים. ולא כי הם לא משתדלים. הם פשוט מתקשים לעמוד בקצב, בחוקים, בקודים הלא מדוברים. הם מרגישים שונים - וגם לפעמים נתפסים ככאלה. כי בלי ההבנה של מה עומד מאחורי ההתנהגות - הילדים האחרים פשוט לא מצליחים להכיל אותם. איך זה נראה מבפנים? ילד שמגיב לאט יותר או ילדה שמגיבה בעוצמה גדולה. ילדה שמדברת בלי הפסקה, או להפך- ננעלת בשקט שלא נפתח. ילד שנפגע מהר ולוקח

היא לא לבד. אבל גם לא באמת חלק. היא יושבת בכיתה עם בנות, אבל לא יוצאת איתן אחרי הלימודים. היא משתפת פעולה, מחייכת לפעמים, אבל אין לה באמת למי לספר כשקשה. היא לא מנודה. היא זו שבחרה להתרחק. שבחרה לא להיכנס יותר לעולם החברתי. כי שם – זה מרגיש לה מבלבל, שוחק, לא בטוח. הרבה פעמים זה נראה ככה: יש לה חברים. אבל אין קשרים משמעותיים. יש לה עם מי לדבר בבית ספר. אבל היא לא עונה כששולחים הודעה אחר הצהריים. מציעים לה לבוא – והיא מסרבת. לא תמיד ברור למה. לפעמים תקופות ארוכות שאף אחד לא שו

הוא לא לבד – אבל גם לא ממש חלק. הוא ביישן או דווקא מוחצן, שקט או מלא חיים –אבל שוב ושוב משהו בקשרים עם אחרים מתבלבל, נתקע או מתפרק. לפעמים זה נראה כמו קושי בליזום שיחה או להשתלב בקבוצה. ולפעמים זה נראה כמו שתלטנות, פגיעות, או התפרצות רגשית. לפעמים הוא לא מבין למה לא רוצים לשחק איתו. ולפעמים הוא בטוח שכולם נגדו. וכשאתם מסתכלים עליו – אתם יודעים: יש שם משהו חברתי רגשי – שצריך ליווי. כדי להבין לעומק איך תהליך קבוצתי נראה בפועל – קראו על הטיפול הקבוצתי שלנו קושי חברתי נראה אחרת א

השבוע פתחנו קבוצה נוספת – ועכשיו פועלות אצלנו 20 קבוצות במקביל. 20 קבוצות של קשרים, תהליכים, ורגעים קטנים שמצטברים לשינוי. בכל קבוצה...

הוא לא מבקש להצטרף. ואם אף אחד לא פונה אליו – הוא בוחר ללכת. בהפסקה הם כבר בתוך המשחק. הכדור עף מצד לצד, הצחוק באוויר, השמות נזרקים. והוא – עומד בצד. לא רחוק מדי, לא קרוב מדי. בדיוק בנקודה שממנה אפשר לראות הכול – אבל קשה מאוד להיכנס. אתה רואה את זה מהצד. הוא רוצה להיות חלק. אבל הוא לא ניגש. לא שואל. לא מבקש. הוא פשוט מחכה. ואם אף אחד לא מזמין – הוא מוותר. והולך. "לא היה לי חשק" בבית הוא יגיד את זה. משפט שקט, רגיל, לא דרמטי. אבל אתה מרגיש שזה לא מדויק. כי זה לא חוסר רצון –זה ח

הבת שלכם חוזרת מבית הספר שקטה ומסתגרת? בכיתות ה'-ו' העולם החברתי הופך מורכב יותר עבור בנות רבות. איך מזהים קשיים חברתיים ואיך אפשר לעזור לה להרגיש שייכת ובטוחה יותר?

קבוצת מיומנויות חברתיות לנערות עם קושי חברתי – תהליך רגשי בקבוצה, שמחזק ביטחון עצמי, קשרים עם בנות גיל ומיומנויות תקשורת. בהנחיית מטפלות מנוסות, עם ליווי להורים

הילד שתלטן? כך תהפכו את זה לכוח חברתי "הבת שלי חייבת תמיד להחליט מה עושים בהפסקה, היא מתווכחת בלי סוף ואם משהו לא הולך לפי התוכנית שלה – היא מתעצבנת וכולם מתרחקים ממנה." אם המשפט הזה מוכר לכם, אתם לא לבד. ילדים עקשנים, כוחניים או שתלטנים מציבים אתגר יומיומי להורים – ובעיקר אתגר חברתי עבור עצמם. אבל חשוב לדעת: מאחורי צורך חזק בשליטה מסתתר צורך רגשי עמוק ועם הכוונה נכונה – זה יכול להפוך למקור של כוח חברתי אמיתי. למה יש לילדים צורך חזק בשליטה? מבחינה פסיכולוגית, צורך חזק בשליטה

נועה (שם בדוי) לומדת בכיתה ח', היא משתתפת מעט מאוד בשיעורים, נמנעת ממפגש עיניים עם המורה ונראית תמיד כאילו מעדיפה להיות בלתי נראית. כשהיא מגיעה הביתה, היא פותחת את מחברת הציורים שלה וממלאה אותה בצבעים, יצירתיות, ודמיון עשיר. האם נועה ביישנית, מופנמת או סובלת מחרדה חברתית? מופנמות, ביישנות וחרדה חברתית הן שלושה מושגים שונים לחלוטין, אך לעיתים קרובות מתבלבלים ביניהם. מופנמות היא תכונת אישיות טבעית. נערים ונערות מופנמים שואבים אנרגיה מזמן לבד, וזקוקים לשקט כדי לטעון מצברים. הם

יעל תמיד נשארה לבד, למרות שהייתה חכמה וחברותית. בכל פעם מחדש הבנות התרחקו ממנה, והיא לא הבינה למה. איך טיפול קבוצתי עזר לה להתמודד עם קשיים

קבוצות חברתיות לילדים – איך לומדים תקשורת אמיתית? אתמול בערב קרה משהו לא שגרתי בחברותא. עינב, אחת המטפלות שלנו, הייתה בעיצומה של הדרכת הורים כשהדלת הראשית פשוט… ננעלה. היא, יחד עם הזוג שהגיע לפגישה, נתקעו בפנים. רינת, מטפלת נוספת, לא היססה—עזבה את יום ההולדת של בתה כדי להגיע ולנסות לעזור. כשהמנעול סירב להיפתח, היא הזמינה מחלץ. בסופו של דבר, הדלת נפתחה, המנעול הוחלף, והכל הסתדר. אבל האירוע הזה הזכיר לנו משהו עמוק יותר—מה שאנחנו מלמדות את הילדים בחברותא, אנחנו חיות בעצמנו. 👀 ה

הרגע שבו הבנתי שמשהו חסר אני זוכרת ילד שישב מולי בטיפול. דיברנו על חברים. על איך מצטרפים למשחק. איך יודעים מתי לדבר ומתי לעצור. איך לא להיעלב מכל דבר. הוא הבין הכל. חשב יחד איתי. ענה יפה. ואז, שבוע אחר כך, הוא אמר לי: "אני יודע מה להגיד... אבל בכיתה זה פשוט לא יוצא לי." והמשפט הזה לא עזב אותי. כי פתאום הבנתי שמשהו חסר. ילדים יכולים להבין מצוין מה "נכון" לעשות חברתית. אבל ברגע האמיתי - כשהלב נלחץ, כשלא בטוחים בעצמם, כשמפחדים להידחות - זה כבר משהו אחר לגמרי. ואת הדבר הזה אי אפש